"אנה?" קמתי מהכיסא והתקדמתי לדלת האדומה.
"שלום!" סטיב קיבל אותי בחיוך, כרגיל. הוא התיישב בכיסא שלו, ואני בשלי, עם הבהונות שבקושי נוגעות ברצפה.
הוא שתה שלוק נוסף מהכוס שלו ושילב ידיים על השולחן כמו איזה איש עסקים חשוב.
"אז מה שלומנו?"
צחקתי. הוא תמיד מתחיל כאילו אנחנו אדם אחד. "אנחנו טוב, אנחנו." עניתי בגיחוך קל.
"יופי." הוא חייך חיוך עייף. הוא שתה עוד קצת מהקפה. "את שוב מתכוונת לשבת כאן ככה?"
עשיתי כן גדול עם הראש ונדנדתי רגליים.
הוא נשף בחוזקה והתחיל להתעסק בניירות שהיו מולו.
כשהרגל שלי נוגעת ברגל של השולחן הקפה בכוס הכתומה זז במעגלים, ואם אני עושה חזק הוא מתנדנד ונשפך. מה אם כולם צריכים בעיטה חזקה כדי לצאת ממסגרת?
סטיב הסתכל עליי.
"מה." אני אוהבת להגיד מילים שאלה כאילו הם לא שאלה.
"אנהל'ה, זה מפריע לי."
"בסדר" קיפלתי רגליים לישיבה מזרחית והסתכלתי על הפינות בין הקירות, לחפש צפרדעי פינות. צריך לחפש טוב, כי לפעמים הן נעלמות לשחק מחבואים.
"משהו מפריע גם לך?" סטיב הרים את העיניים מהניירת.
"כן"
"את רוצה לספר לי על זה?"
"ל'יודעת."
הוא הסתכל עליי בשאלה. "איך את לא יודעת מה את רוצה?"
"כי אני אמיצה." ראיתי שהוא לא מבין "אז אני שומרת על אפשרויות פתוחות." הסתכלתי לרצפה.
"אוקיי." הוא הסתכל עליי הרבה זמן, כאילו הוא בעצמו אמיץ ולא יודע מה הוא באמת רוצה להגיד.
"יש לי סוד!" חייכתי אחרי שסגרתי את הדלת האדומה. "רוצה לשמוע?!"
"רוצה לספר לי?"
"אני..." הסתכלתי לשני הצדדים ועשיתי כאילו אני מסתתרת ממישהו. "ראיתי את החור הסודי במכנסיים של הג'וק שלי!" לחשתי.
הוא חייך וישב בכיסא הירוק שלו מאחורי השולחן. הוא בכלל לא נראה כאילו הוא אפילו שמע אותי.
"איך ישנת בלילה?"
זאת שאלה כזאת של מבוגרים, וזה אומר משהו, רק שאני לא מבינה מה.
"לא ישנתי כי הייתי צמאה ואז עשיתי מלא פיפי" התעסקתי בצמה שלי וחיפשתי חיפושיות וילון על החלון, אפילו שלא היה שם וילון אמיתי, רק נייר מגולגל יפה.
"סטיב."
"כן?"
מה אם כל המבוגרים היו תמיד עונים ב 'לא' במקום ב 'כן' ?
"אפשר חיבוקי?"
הוא נראה מופתע לרגע אבל קם מהמקום וגם אני, והלכתי אליו הליכה שקטה, ושהגעתי אליו חיבקתי אותו. הוא ליטף אותי עם היד הענקיסטית שלו ופיזר לי את הצמה הג'ינג'ית שלי. הוא הרים אותי כאילו אני רק שקית מצרכים בסופר, לגובה העיניים שלו, כאילו שאנחנו שנינו אדם אחד גדול עם שני פרצופים.
דחפתי את הראש שלי לצוור שלו וניסיתי לעצור את הדמעות, כי אני אמיצה. טוב, ניסיתי.
"סטיב" לחשתי לו באוזן. "אני פוחדת."
"גם אני." הוא לחש, אפילו שרק שנינו יכלנו לשמוע, אנחנו וצפרדעי הפינות.
"כן, אבל אני גרועה יותר."
"למה?"
התנערתי מהחיבוק שלנו.
"כי אני גם שקרנית." הוא לא דיבר אז הוא כנראה לא הבין. "שקרנים הם הכי חכמים, ואם אתה חכם אתה לא מפחד. ואני נורא שקרנית, וגם נורא פחדנית."
שנייה לפני שסגרתי את הדלת האדומה, הסתכלתי על סטיב עומד חסר אונים, שזה עוד משפט של מבוגרים, ליד הכיסא הירוק שלו, וספל הקפה הכתום, והוילון נייר הורוד, והניירות הלבנים שבולטים בחדר הצבעוני, והם מיוחדים כמו הדמעה של סטיב
ואני מבינה שאני לא מיוחדת, אני פשוט אחרת, שונה.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
