ישבנו בבאר בשוק. כן, מסתבר שיש בארים בשוק. יש שם רק בירות ישראליות. זה כבר טוב.
אני מזמינה, הוא טועם ומזמין אחריי. אחרי כמה זמן מצטרף מישהו שלא ראינו שנים.
"אז יאללה, בזרימה ללכת?" אני שואלת. הם ענו בחיוב. סיימנו בשלוק את מה שנותר בכוסות, שילמנו והלכנו.
לא הייתי מוכנה. חולצה מכופתרת ארוכה ונעלי עקבי.
הגענו למקום. שלמנו את הסכום הסימלי ונכנסנו. אין הרבה אנשים, אבל המקום יתמלא במהירות. הורדתי את הנעליים, ושמחתי על זה שהתיק שלי מספיק גדול כדי להכיל אותן.
לא עבר הרבה זמן עד שהעיניים נעצמו, והקצב נכנס אל תוך המח. תחושת הזמן נשחכה. אבל שמרתי אנרגיות. אנרגיות לדבר האמיתי.
שעתיים עברו בלי להניד עפעף. ואז הוא עלה.
הצלילים המוכרים החלו להתנגן. אבל זה היה שונה. זה תמיד שונה כשאתה שומע ב-LIVE.
העיניים נעצמות. לוקח קצת זמן, אבל בסוף זה משתלם.
הם ליידי, אבל אני לא רואה אותם.
אנשים דורכים עליי, אבל אני בקושי מרגישה. (חוץ מפעם אחת שאיזה גורילה דרך עליי, וזה באמת כאב).
הצבעים מתערבלים בתוך המח. צורות מתחילות להופיע. מתערבבות יחד עם הצבעים. כל הגוף רפוי. כאילו הולך על עננים.
אי אפשר ממש להסביר את זה. זה כאילו יש לך עשן בתוך הראש. מן ערפל סמיך כזה, שמסתחרר עם הקצב.
"רוצה עארק?" הוא שואל אותי, ואני עונה בסירוב. אחרי כמה זמן הוא מציע לי שאכטה, ואני מסרבת בנימוס. "לא מעשנת סמים".
אחרי כמה זמן,אלוהים יודע כמה, הוא מתקרב אלי, מוציא אותי ממעגל הרחיפה שלי ושואל "תשבעי שאת ככה, בלי סמים?!" ואני צוחקת. אחרי כמה שניות אני שוב עוצמת עיניים, נותנת למוסיקה להקיף אותי. להיות חלק ממני. הצבעים והצורות שוב מופיעים מול העיניים.
בכניסות אנשים החלו לצעוק. אתה חייב. כי זה ממלא אותך עד אפס מקום. אתה מרגיל כאילו אתה עומד להתפוצץ, אז אתה צועק. אבל זו צעקה טובה. תדמיין שאתה ספוג שמתמלא במים, ואז מישהו בא ולוחץ את המים החוצה.
זה מן תחושת אופוריה כזאת. אני פה אבל לא פה. שם אבל לא שם. בכל מקום.
אנחנו יוצאים החוצה. הציפורים התעוררו, ואפילו השמיים כבר לא כל כך שחורים.
פתאום הרגליים החלו להשמיע קולות של כאב. הראש עדיין איפה שהוא בעננים. כל הגוף רותח. הברזלים הקרים שמקיפים את הכניסה נהיו החברים הכי טובים שלי.
החלטנו שהגיע הזמן לחזור הביתה. עליתי חזרה למעלה כדי לקחת את הדברים. המוסיקה עדיין ממשיכה. אבל זה כנראה לקראת הסוף. אני נשארת עוד כמה שניות, לא יכולה להתאפק.
האוויר שנכנס מהחלון הפתוח במכונית לאט לאט החזיר את חושיי למקומם. זה כמו להתעורר ממן סוג של תרדמת כזאת.
וזה אף פעם לא מספיק.
אני מזמינה, הוא טועם ומזמין אחריי. אחרי כמה זמן מצטרף מישהו שלא ראינו שנים.
"אז יאללה, בזרימה ללכת?" אני שואלת. הם ענו בחיוב. סיימנו בשלוק את מה שנותר בכוסות, שילמנו והלכנו.
לא הייתי מוכנה. חולצה מכופתרת ארוכה ונעלי עקבי.
הגענו למקום. שלמנו את הסכום הסימלי ונכנסנו. אין הרבה אנשים, אבל המקום יתמלא במהירות. הורדתי את הנעליים, ושמחתי על זה שהתיק שלי מספיק גדול כדי להכיל אותן.
לא עבר הרבה זמן עד שהעיניים נעצמו, והקצב נכנס אל תוך המח. תחושת הזמן נשחכה. אבל שמרתי אנרגיות. אנרגיות לדבר האמיתי.
שעתיים עברו בלי להניד עפעף. ואז הוא עלה.
הצלילים המוכרים החלו להתנגן. אבל זה היה שונה. זה תמיד שונה כשאתה שומע ב-LIVE.
העיניים נעצמות. לוקח קצת זמן, אבל בסוף זה משתלם.
הם ליידי, אבל אני לא רואה אותם.
אנשים דורכים עליי, אבל אני בקושי מרגישה. (חוץ מפעם אחת שאיזה גורילה דרך עליי, וזה באמת כאב).
הצבעים מתערבלים בתוך המח. צורות מתחילות להופיע. מתערבבות יחד עם הצבעים. כל הגוף רפוי. כאילו הולך על עננים.
אי אפשר ממש להסביר את זה. זה כאילו יש לך עשן בתוך הראש. מן ערפל סמיך כזה, שמסתחרר עם הקצב.
"רוצה עארק?" הוא שואל אותי, ואני עונה בסירוב. אחרי כמה זמן הוא מציע לי שאכטה, ואני מסרבת בנימוס. "לא מעשנת סמים".
אחרי כמה זמן,אלוהים יודע כמה, הוא מתקרב אלי, מוציא אותי ממעגל הרחיפה שלי ושואל "תשבעי שאת ככה, בלי סמים?!" ואני צוחקת. אחרי כמה שניות אני שוב עוצמת עיניים, נותנת למוסיקה להקיף אותי. להיות חלק ממני. הצבעים והצורות שוב מופיעים מול העיניים.
בכניסות אנשים החלו לצעוק. אתה חייב. כי זה ממלא אותך עד אפס מקום. אתה מרגיל כאילו אתה עומד להתפוצץ, אז אתה צועק. אבל זו צעקה טובה. תדמיין שאתה ספוג שמתמלא במים, ואז מישהו בא ולוחץ את המים החוצה.
זה מן תחושת אופוריה כזאת. אני פה אבל לא פה. שם אבל לא שם. בכל מקום.
אנחנו יוצאים החוצה. הציפורים התעוררו, ואפילו השמיים כבר לא כל כך שחורים.
פתאום הרגליים החלו להשמיע קולות של כאב. הראש עדיין איפה שהוא בעננים. כל הגוף רותח. הברזלים הקרים שמקיפים את הכניסה נהיו החברים הכי טובים שלי.
החלטנו שהגיע הזמן לחזור הביתה. עליתי חזרה למעלה כדי לקחת את הדברים. המוסיקה עדיין ממשיכה. אבל זה כנראה לקראת הסוף. אני נשארת עוד כמה שניות, לא יכולה להתאפק.
האוויר שנכנס מהחלון הפתוח במכונית לאט לאט החזיר את חושיי למקומם. זה כמו להתעורר ממן סוג של תרדמת כזאת.
וזה אף פעם לא מספיק.