בשישי בצהריים, נכנסתי הביתה בפנים נפולות.
"מי זה?", שאלה אמא מבלי להסתובב. "זה אני", עניתי, "בנך האובד. רק חבל שאני כבר לא בנך העובד". "מה זאת אומרת?", הופתעה. "מה זאת אומרת 'מה זאת אומרת?'", התפלאתי, "שוב פיטרו אותי. ראו שאני לא מסתדר עם אף אחד, ומשום מה הסיקו שהבעיה היא אצלי. זה לא שבשום מקום עבודה אני לא מחזיק מעמד, אלא שהם לא מחזיקים מעמד איתי. בכל פעם שזה קורה, יש לי תחושת דז'ה וו". "מה זה דז'ה וו?", התעניינה אמא. "לא שאלת אותי את זה כבר?!", זעפתי.
"תראה אותי", הדגימה, "אני שמרתי במשך ארבעים שנה על אותו תפקיד ועל אותה משכורת". "אני לא אחד כמוך, שיעשה הכל בשביל כסף", פסלתי, "את היית מוכנה לנשק חזיר תמורת עשרת אלפים שקל". "לנשק חזיר ועוד לשלם על זה עשרת אלפים שקל?", הזדעזעה. "אמא, את חייבת להבטיח לי שאת לא מספרת על הפיטורים לאבא", התחננתי. "אל תדאג", הרגיעה, "אני אכזבתי אותך פעם?". "חס וחלילה, אכזבת אותי הרבה פעמים", הזכרתי, "אני לא סומך עלייך שלא תספרי לו, כי אני מכיר אותך כל החיים". "איך אתה מכיר אותי כל החיים, אם נולדת אחריי?", ביקשה ליישב סתירה. "כל החיים שלי!", הבהרתי, "אז בגלל שאני יודע שתספרי לו, לפחות אל תגידי לו שפוטרתי, אלא שהתפטרתי".
בדיוק אז נכנס האב, לאחר יום עבודה שוחק.
"ארנון, תנחש מה?", תקפה, "גדי כבר לא עובד!". "החקירות שלו ממש שברו אותך, מה?", התאכזבתי, למרות שלא ציפיתי להרבה. "למה?! מה קרה?!", נבהל אבא. "הוא עזב", גילתה אמא. "הועזב?!", זעם, "גדי! אתה חושב שאני אממן אותך כל החיים?! בקרוב תעוף מהבית!".
עם ההתנהלות שלו בעבודה, עד גיל שישים גם הוא יהיה מובטל, הוא יהיה בטל בשישים. אמא אמרה לי לא לדאוג, כי תמיד תהיה לי את המשפחה. באמת לא דאגתי, עד שהיא אמרה את זה. היא גם יעצה לי לא להיות פסימיסט, אלא אופטומטריסט, ושאראה את הכוס המלאה. הטעויות במקור. אבא ציין שאני לא תייר באפריקה, אז שאני לא אראה שחורות.
הסברתי שבמצב שלי, אין לי ברירה אלא להיות חיובי. אם לא הייתי כזה, כבר מזמן הייתי מתאבד, ושביום שהייתי קושר בו את עצמי לפסי הרכבת, בטח הייתה שביתה של נהגי הקטר. אבי פירש שאפילו אלוהים לא רוצה אותי, והפעם הוא לא דיבר על עצמו. אמא עודדה שהמצב שלי לא כזה גרוע. גם היא לא כזאת טיפשה. בעצם, כן. אבל למה שיהיה לא גרוע? למה שלא יהיה טוב? מה אני צריך לעשות כדי שיהיה לי טוב בחיים? אמא הציעה לחייך לעולם, והעולם יחייך אליי. אבל חייכתי לעולם, והוא נתן לי בוקס בשיניים.
"אתה צריך לעשות שינוי של 360 מעלות", יעצה. "אומרים '180 מעלות'", תיקנתי. "לא נכון", פסלה, "אומרים '180 אחוז'". "אני לא מאמין מי נותנת לי עצות", קלטתי, "אמא, כל הדברים הרעים קורים לי רק בגללך!". "אני, במקומך, הייתי מאשימה רק את עצמי!", החזירה. "גם אני מאשים רק אותך!", אישרתי.
לדירה נכנסה אחותי, בשמת, אז לחשתי לאמא שלא תספר לה שפיטרו אותי.
"מה אמרת?!", צעקה, "לא לספר לבשמת שפיטרו אותך?!". "אני לא רוצה להישמע רעה", טענה אחותי, "אבל מגיע לך!". "הייתי כבר מותש מהעבודה הזאת", ניסיתי לשכנע, "אני אנצל את החופשה הכפויה כדי למלא מצברים". "לא עדיף לנוח?", התקשתה אמא להבין.
אבא הרגיע שאין צורך להתרגש מהפיטורים, למרות שביפן כבר הייתי עושה חרקירי מול כל המשפחה, או לפחות חותך זרת. הוא גילה שמקור המילה "אבטלה" הוא בכך שפעם אב תלה את עצמו כי הוא פוטר. "איזה כיף לשמוע את זה", חייכתי, "הצעתם לי לתלות את עצמי, לעשות חרקירי ולחתוך אצבעות. יש לכם עוד דרך לנחם אותי?". "כן", ענתה אמא, "אז מה אם איבדת את העבודה שלך? אני השבוע איבדתי את הטבעת שלי". "זאת הייתה הטבעת שלך?", התפלא אבא, "פשוט עשיתי סדר בארונות, וזרקתי את כל הזבל שהחזקת שם. מאיפה לי לדעת מה את צריכה, ומה לא?". "חשבת לשאול?!", התרגזה עליו. "לשאול?!", נחרד, "מה זה פה? דמוקרטיה?!". "אבל לטבעת הזאתי היה בשבילי ערך סנטימטרי", בכתה.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
