פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 6535 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 12 שנים ו-7 חודשים הכל התחיל באש (7) אנג'ל
עיניי נפקחו לכדי חריצים.
חשכת הלילה הייתה כל כך ברורה מחוץ לחלון. ניסיתי לסגור אותן שוב, להתהפך, לישון. ידעתי שיום ארוך מצפה לי.
לא הצלחתי להירדם, והרגשתי חנוקה בתוך שק השינה. פתחתי את הסוגר בקול חרישי ופתחתי אותו, מתרווחת על המקום שהותיר לי. אבל לא הצלחתי להירדם. הסתובבתי שוב ושוב על שק השינה והמשכתי להזיע.
נעמדתי בשיכול רגליים, מועדת מעט ומסתובבת בתוך הבקתה בניסיון למצוא משהו.
הבקתה הייתה מקום יחסית צפוף. הייתה בה ספה ירוקה שרגלייה עשויות עץ חום, שולחן ושני כיסאות מעץ, שידה מעץ, שיש מעץ ומתחתיו ארון קטן מעץ, לא הייתי מתפלאת אם היה שם מקרר עשוי מגפרורים.
על השולחן היה מונח תרמוס כסוף שהעלה אדים. כנראה שמישהו הכין משהו אתמול. ניגשתי אל התרמוס ופתחתי אותו, ריח קפה משכר חילחל לאפי.
משכתי בכתפיי ומזגתי למכסה התרמוס מעט מהקפה. קולות השינה של האחרים העיקו עליי, ולכן לקחתי את הפלאפון שלי ושמיכה, ויצאתי החוצה. נשענתי על הגדר שבחזית הבקתה (גם היא הייתה עשוייה עץ) והשקפתי אל המדבר האינסופי.
בדקתי בשעון הטלפון מה הייתה השעה. ארבע וחצי לפנות בוקר.
גנחתי, וסליל אדים קפוא יצא מפי במחאה. הכנסתי את הפלאפון לכיס חולצתי, הידקתי את השמיכה מעליי, ותפסתי בשתי ידי את המכסה, לוגמת לגימות קטנות באיטיות.
לא הסתובבתי כשנשמע קול תזוזה בבקתה, ואז קולות התהפכות. קול פתיחת הסוגר של שק שינה נשמע מבפנים, ואז התרוממות מסורבלת וצעדים החוצה.
סובבתי את ראשי וראיתי את רואן. שיערו החום היה פרוע על ראשו. עיניו הירוקות סקרו אותי. הוא הרים יד וקיפל את מרפקו מעל ראשו תוך כדי שידו האחרת תופסת בשורש כף היד, והתמתח; מפהק. הסוודר המרווח שלבש מעליו היה אפרפר והוא לבש טרנינג כחול כהה.
"מה השעה?" אמר, וסליל אדים יצא מפיו. הוא שיפשף את ידיו זו בזו ואז הכניס אותן לכיסי הסוודר שלו. הייתי שמחה לזוג כפפות.
"ארבע וחצי." הפטרתי. "מה אתה עושה ער?"
"מה את עושה ערה?" הוא נעץ בי עיניים גדולות.
משכתי בכתפיי, "נידודי שינה. אתה?"
פרצופו התעקם קלות. "תאמיני לי אם אומר שגם לי יש נידודי שינה?"
"בסדר. אז..." מלמלתי.
"לא דיברנו הרבה זמן."
הבנתי שאני ורואן בקושי החלפנו הרבה מילים בסיסיות ארבעה ימים לערך. "הממ."
"אני יכול לשאול אותך משהו?"
"כן?"
"איך את?"
זקפתי גבה. "חיים. היו לי זמנים טובים יותר."
הוא התקרב אליי, ואני סובבתי את ראשי אל המדבר ולגמתי עוד לגימה מהקפה כדי שלא יתקרר לפני שאסיים אותו. הוא כבר לא היה רותח כל כך. "לאן את רוצה ללכת, לנה?"
סובבתי אליו את פניי, הוא עמד ממש לצידי, מהצד השני של הגדר, ופלט אדיי קור מפיו.
"למה אתה מתכוון?"
"את יודעת. לאן את רוצה לקחת אותנו?"
"לסילבירן." עניתי במבט מזוגג, ועיניו נפערו בתגובה.
"א-את רצינית?"
הנהנתי ושתיתי עוד קצת קפה. חצי מכסה נעלם. "אני מבינה אותך אם תרצה לחזור עם טאה ולורן ברגע שזה ייגמר."
עיניו התרחבו לרגע, ואז פניו חזרו למבע פנים רגיל והוא משך בכתפיו. "אין לי עוד לאן ללכת. אני אמשיך איתך."
קצוות פי עלו מעט. "תודה."
"לנה," אמר רואן, ואני סובבתי את ראשי אליו. הוא סובב את ראשו לעברי ונעץ בי מבט. הראשים שלנו היו קרובים, מרחק סנטימטרים מלהיפגש, ואז פניו לבשו מבט מובך. "אני היחיד שחייב להשתין?"
לרגע לא הבנתי את המשפט, ואז הבנתי ולא יכולתי לעצור בעדי מלחייך ולפלוט גיחוך קטן.
הוא התרחק ממני וגירד את ראשו, מחייך באווילות. "ברצינות, שתיתם כל כך הרבה. איך אתם לא מתפוצצים?"
צחקתי קצת, והוא חייך בתגובה. נראה שהוא היה נבוך בצורה ניכרת בגלל הניסיון לנשק אותי, ולא יעשה את זה שוב, אבל אז פניו הרצינו.
"הממ," רואן מלמל והתקרב אליי שוב. החיוך נמוג מפניי. הוא שלח יד ותפס בשורש כף ידי, הידקתי את אחיזתי במכסה התרמוס בידי השנייה. מעדפתי קדימה מעט והפנים שלנו כמעט נפגשו. שוב קרובות. נפתיו נפשקו ואפו נגע באפי.
"היי, לנה!" קרא לורן מתוך הבקתה ואני ורואן התרחקנו אחד מהשני אוטומטית. "למה את לוקחת קפה שלא שלך?!"
הוא יצא משם בסערה, "תביאי את זה!"
"את מה?" היתממתי. מנסה להירגע ממה שהיה יכול לקרות רגע לפני שהוא עצר אותנו.
"את המכסה של התרמוס!!"
חייכתי, "לפחות תן לי לסיים את הקפה." גמעתי לגימה ארוכה מהמכסה. הקפה הפך קר ומגעיל, ועצרתי את עצמי בכוח מלעוות פנים במחאה.
לורן צעד אליי צעדים גדולים. "פשוט תביאי את זה," הוא שלח אליי יד.
ואני שפכתי עליו את הקפה.
לורן עיווה פנים בזעם ומשך ממני את המכסה, ורק אז הוא שם לב שרואן תופס בידי. הוא חייך, "קרה פה משהו שאני צריך לדעת עליו."
"הממ, לא." מלמלתי. סקרתי בראשי רעיונות. "רק ניסיתי על רואן תרגיל בהגנה עצמית."
הוא זקף גבה, ובתגובה סובבתי את ידו של רואן והפלתי אותו לצידה השני של הגדר.
כבר ממבט ראשון לא אהבתי את המקום.
הרחובות היו מצוחצחים מידי; מפוארים מידי. הרבה יותר מידי. אני דהרתי על האופנוע כשהאורות המצועצעים של העיר עשו לי הרגשה רעה.
לא רציתי לעבור בעיר, אבל לורן וטאה חייבו אותנו לעשות כך, הם אמרו שבמקום שבוע נוסף בכפרים דרך הערים נעבור בקלות. אף אחד מהשלושה לא הבין את הצורך שלי להישאר בצללים.
רואן הביט בי כשזקף גבה בצורה משונה, כאילו מנסה לפענח אותי. לורן הביט בי בפרצוף מסתורי. וטאה... זאת טאה. ואולי לא הכרתי אותה הרבה זמן, אבל היא פשוט הייתה מוזרה.
אני רכבתי על האופנוע, וכך גם רואן, ידיו כרוכות סביב מותניי. לורן וטאה רכבו לידינו ברכב שטח של ארבעה מושבים. משום מה רואן, שלא אהב לנסוע באופנוע, התעקש לנסוע איתי.
הוא לא החליף איתי מילה מאז אירועי הבוקר, כנראה שהובך מזה. באמת לא ידעתי אם רציתי אותו ככה או לא. אבל גם אם לא; למי אכפת? קצת רומנטיקה לא תזיק לאף אחד. וחוץ מזה, את הנשיקה הראשונה שלי כבר קיבלתי.
אבל רואן נראה דואג על משהו, משהו חשוב. יכולתי להרגיש את זה בצורת הישיבה שלו, האחיזה המוזרה שלו במותניי; הדוקה להחריד. ששאלתי אותו מה הבעיה שלו, הוא הניד בראשו לשלילה, והידק את האחיזה סביבי.
צל העיב על עיניו כל הזמן הזה, כאילו הוא רדוף.
היום עבר בנסיעה מהירה.
ביקרנו באכסנייה יוקרתית במקום בניסיון למצוא מקום לשינה סבירה, כמעט הכל נשאר בחוץ חוץ מהקולט שהיה לגופי, הקולט שעל רואן, והגיטרה שעל טאה. כל המבואה הייתה מלאה בטלוויזיות, ודלקה על החדשות.
בדיוק כשניגשנו לקבלה, התחילה מהדורת חדשות לעלות. אוזניי התחדדו וקפאתי במקומי.
"תמונתה של הנסיכה הנעדרת קיבלה אישור עלייה לאוויר ממש היום לפני כמה דקות ונשלחה לערוצי חדשות אזוריים." ליבי החסיר פעימה. "כמובן שכעת תוכלו לראות את התמונה ההיא."
תמונה שלי הופיעה על המסך.
"האדם שיביא את הנסיכה אל העיר המרכזית יזכה במיליון זהב."
לפתע החדר קפא סביבי. כולם נעצרו, רואן הביט בי במבט נואש, עיניו של לורן נפקחו בהפתעה, טאה הייתה משועשעת כמעה, וכמעט כל שאר האנשים שמטו פיות.
אבל אז האנשים סביבינו התעשתו, רובם שלפו אקדחים ודרכו אותם; מחייכים.
לורן פעם כמעט מהר מידי. הוא תפס בי וברואן והשליך אותנו מאחורי הדלפק. לאחר מכן זינק יחד עם טאה וכולנו התכנסנו מתחת לדלפק.
כולם שתקו כשקול צעדים נשמע, אבל אז לורן שלף אקדח תופי כסוף עם חריטה בצד הקנה. אקדח שיתברר לי מאוחר יותר כסמית' ווסון 500. הוא דרך אותו, התרומם, ואז צלל מאחורי הדלפק. אבל לפני שעשה את זה ירה יריה. נשמע קול חנוק והתרסקות.
"הם שלושה," מלמל. "היו שלושה."
האדם הבא החליט לבוא אל הדלפק וניסה לתפוס בידי. לורן כיוון, אבל אני הייתי מהירה יותר. הקולט היה כבר בידי. כיוונתי לצווארו; ופגעתי. לא הייתי הטובה בצלפים, אבל המטרה הייתה כל כך קרובה שזה היה קשה.
שניים. דמם של שני אנשים על ידיים של אחת. השתקתי את הקול האידיוטי ונעמדתי. האדם השלישי בהביט בי, ואז חשב שנכנעתי, מבועתת מההרג. אני לא יודעת איך נראיתי, אבל לפי העדות של רואן ולורן, נראיתי מבועתת ומכוסה דם, כמו ילד שהבין את מעלליו. הבחור התחיל להקדם אליי, הרובה מהוסס בידו.
דרכתי את הרובה חרש ואז הרמתי אותו במהירות ופגעתי בבטנו. הוא התקפל ופגעתי בכתפו.
כשאני, לורן, רואן וטאה יצאנו משם זמזום חרישי עבר לי בראש. כנראה שלושה.
לפני שעליתי על האופנוע חבטתי בראשי חרישית. רגע אחרי שעליתי רואן הופיע מולי, עטף את כף ידו בשרוולו, והעביר את השרוול על פניי; הוא הוחתם בדמו של האיש שרצחתי.
לאחר מכן העביר את השרוול על צווארי, ואז התיישב מאחוריי בשלווה שקטה; חובק את מותניי כדי לא לעוף אחורה בנסיעה.
וזה היה חכם מצידו, כי אחרי ששמתי לב שלורן התניע את הרכב שטח, פצחתי בנסיעה מטורפת של יותר ממאה ארבעים קמ"ש.
רואן חיזק והרפה את האחיזה לחלופין מפאת המהירות המטורפת, ואני אפילו לא טרחתי לבדוק אם לורן וטאה אחרינו. רק שפנינו לכביש צדדי התחלתי להאט, ועוד יותר נרגעתי שנכנסנו לחורשה ענקית.
לאחר שכיביתי את המנוע רציתי לזנק ממנו, לטפס על עץ, ולחשוב על כל דבר מאשר התגובות שלהם עכשיו, אבל רואן תפס במותני.
"לנה?" הוא הניח את ראשו על כתפי.
"כן?"
ואז הרפה ממני את האחיזה וירד מהאופנוע, נועץ בי מבט ירוק. "למה?"
"אתה באמת שואל?"
הוא הנהן.
"אני נסיכה נמלטת."
"ו..?"
"מי יודע אם תסגירו אותי או לא."
"היינו מגלים את זה מוקדם או מאוחר."
משכתי בכתפיי. "עדיף מאוחר יותר ממוקדם מידי."
"למה זה מוקדם מידי?"
"כי עדיין לא הגענו לאן שאני רוצה."
"לורן וטאה יודעים לאן את צריכה ללכת?"
הנדתי בראשי לשלילה. "הם צריכים לעזוב את שנינו איפשהו בקרבת הגבול, ושם אנחנו אמורים להסתדר לבד."
רואן נשך לרגע את השפה שלו, "אני חושב שהיה מגיע לי לדעת... מי את."
עיקמתי את שפתיי בחיוך עקום. "למה?"
"כי אני... היום... את... כמעט... לעזאזל." הוא גמגם וגירד את עורפו.
"הייתי אמורה לדעת שזה יכול לקרות? אמור להיות לי אכפת?"
רואן הביט בי בעיניים כמעט לא מאמינות ולקח צעד אחורה, "את עושה רושם שאת מתכוננת לכל דבר עד הגרוע ביותר. ונראה שבאמת אכפת לך לפעמים. נראה לי שטעיתי בערכה שלי אלייך, בפעם הבאה אני אדע."
"רואן..." הוא גרם לי להרגיש רע עם עצמי, האידיוט הקטן.
הוא משך בכתפיו בחיקוי מושלם שלי, "לא משנה, תשכחי ממני."
הוא הסתובב, הלך כמה צעדים ונשען על אחד העצים, מגיע לישיבה, ידיו רפויות על רגליו.
רכב השטח של לורן החנה אחרי חצי שעה לערך של דממה, שנראתה יותר כמו חצי שנה. לורן וטאה זינקו מהרכב, רציתי לשאול אותם מאיפה להם לדעת איפה אנחנו, אבל המילים נתקעו לי בגרון.
טאה נראתה בפעם הראשונה בהבעה שאינה סקרנות ואינה אווילות או נימה מחוייכת; היא נראתה קודרת.
לורן התרווח ברכב השטח, וטאה באה לדבר איתי.
"לנה, אפשר לדבר?"
הנהנתי.
היא התיישבה מולי על האדמה. "אני מצטערת."
זפתי גבה, "על מה? זאת לא אשמתך."
"אחות, אדמונד נתן לנו הוראות מפרשות ואני ולורן היינו מטומטמים ושכחנו אותם. ולמרות ולפני הכל, את לקוחה. לא נסיכה. ואנחנו חייבים לפצות אותך," היא הכניסה יד לכיס מכנסיה ושלפה צמיד עם קמעות זהובים משתלשלים ממנה.
"מה זה?"
"זה עירבון, משהו באמת יקר ערך. הוא לא זהב אמיתי, אבל אנחנו מחוייבים להביא משהו יקר, וזה כל מה שי. אם ניכשל שוב, אז הוא יישאר אצלך וזהו.
"מה פתאום," אמרתי ודחיתי את הצמיד. "אין שום סיכוי."
אחרי כמה דקות של מריבה טאה טחבה אותו לידי ופסקה; "פשוט תשמרי לי עליו לבינתיים, וזהו."
וככה נחתמה מריבה שלא מרצוני.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-3 חודשים אחלה פרק ^^ Reaper (ל"ת)
-
לפני 12 שנים ו-5 חודשים פרק חדש! ייאי! לורן ולנה! יאי? siris
"אולי בכרך השני" (אנג'ל)
אל תיכנעי ללחץ חברתי אנג'ל! כשזה קורה מהר מדי זה נראה מזויף!זה אמור לקחת מיליון שנה ולייאש אותנו עד קצה גבול היכולת ורק אז להגיע!
אבל בכל זאת, פרק טוב ^_^
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-5 חודשים תודה :) והכוונה של הפרק הייתה לגרום לכם להתקרב ואז לייאש ולדכא את רוחכם :D אנג'ל (ל"ת)
-
לפני 12 שנים ו-5 חודשים אההההההההההההההה siris
כאילו, שהם כמעט מתנשקים ואז ברגע האחרון *איכשהו* זה לא קורה ואז אנחנו נואשים לפרק הבא כדי להבין מה קורה כי זה לא יוצא לנו מהראש עד שנבין את המצב?
מחוכם.התרשמתי.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
-
לפני 12 שנים ו-7 חודשים אוי, אנג'ל, אני מתה עלייך ^^ מגדת העתידות
-
לפני 12 שנים ו-7 חודשים בכיף^^ אנג'ל (ל"ת)
-
לפני 12 שנים ו-7 חודשים חיחיחיחיחחייחיחיחיחיחיחיי! מגדת העתידות
-
לפני 12 שנים ו-7 חודשים מתי-שהוא אנג'ל (ל"ת)
-
לפני 12 שנים ו-7 חודשים הומ. מגדת העתידות
-
לפני 12 שנים ו-6 חודשים כן. אנג'ל
-
-
-
-
-
-
לפני 12 שנים ו-7 חודשים סיפור טוב (: שרון
הוא מאוד מעניין ומותח.
האמת שזה מזכיר לי גם את כל הסדרות אנימה שהייתי צופה בהן מבחינת העלילה,שזה טוב (:
מקווה שתכתבי ותעלי לאתר את ההמשך.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-7 חודשים תודה^^ אנג'ל (ל"ת)
-
-
לפני 12 שנים ו-7 חודשים ייאי^^ אקו
-
לפני 12 שנים ו-7 חודשים כי אנג'ל
-
-
לפני 12 שנים ו-7 חודשים כל כך חמוד ג'ן
-
לפני 12 שנים ו-7 חודשים תודה! אנג'ל
-
-
