כבר כמה זמן שאני רוצה לכתוב טור, או בלוג, כי יש לי תחושה שיש לי מה לספר לעולם ונמאס לי להשחיל את המציאות שלי לביקורות. אז הנה הטור הראשון שלי.
שלחתי את הטלפון החכם שלי לתיקון. הוא עשה בעיות ונמאס לי מזה, אז נתתי אותו לאבא שייקח אותו לתיקון. עד כאן, הכל תקין, חוץ מהטלפון שלי כמובן. העניינים מתחילים להסתבך כשאני חוזרת לנוקיה הישן שלי, מאלה עם המקשים, שגם אם זורקים אותם מגובה של מטר וחצי לא קורה להם כלום (מקסימום - הסוללה יוצאת. תאמינו לי, אני ניסיתי, הטלפון הזה בלתי שביר.). בלתי אפשרי להיפטר ממנו.
אני לא מגדירה את עצמי כ"דבוקה" לטלפון שלי, אבל בימים המעטים שעברו מאז שמסרתי את הסמארטפון שלי לתיקון גיליתי עד כמה אני מכורה אליו. היד שלי נעה באופן אוטומטי לבדוק הודעות ומיילים, אבל אז אני מוצאת בכיס את הנוקיה ופולטת אנחת ייאוש קטנה. אני מנופפת בנוקיה בפני החברים שלי, כסמל למשבר אליו נקלעתי. גם הם פולטים את אותה אנחת ייאוש, ואני צריכה להזכיר להם לא לשלוח לי הודעות דרך אפליקציות כי בטלפון הזה פשוט אין אפליקציות. אין לו אפילו מסך מגע.
באופן מפתיע, הצלחתי להתרגל שוב לנוקיה, ואני מוצאת שהוא נוח להפליא (הטלפון הזה היה הטלפון הקבוע שלי מכיתה ד' עד ז', כך שאני מכירה את כל ההגדרות שלו מכל הכיוונים): הוא לא רוצה שאטען אותו כל יומיים, וגם לא מפריע לו שקיבלתי מייל; הוא לא מסתבך עם רשת סלולרית ועדכונים; ומעל לכל - אפשר פשוט לשכוח ממנו אם רוצים. הוא בכלל לא מפתה. לא מביטים עליו בכל הזדמנות.
ה"פרמיטיביות" הזו, טלפון שהוא לשם שינוי אך ורק טלפון ולא מחשב בכף היד, דווקא מאוד נוחה. התחננתי לסמארטפון במשך כל כיתה ז', ובסוף קיבלתי אותו. ואני אוהבת אותו (עד כמה שניתן לחבב מכשיר אלקטרוני). הוא בדיוק מה שאני צריכה. זה נוח, אבל זה כל העניין: הטלפון החכם שלי שכנע אותי שאני באמת צריכה לבדוק מייל בכל מקום ולהיות מחוברת כל הזמן.
בנוסף, היעדר הטלפון החכם הפך אותי ליוצאת דופן. אני רואה את כולם עם האייפונים שלהם, ונזכרת שגם לי יש טלפון חכם, אבל אז אני נזכרת שהוא בתיקון ובעצם יש לי נוקיה, שלכל היותר אפשר לצלם איתו. וכך אין לי משהו שיש לכולם. אני חוזרת אחורה לכיתה ז', לימי הנוקיה.
בעצם, עכשיו ימי הנוקיה לא נראים קודרים כל כך.
כל כך התלהבתי מהשקט הנפשי שהכרזתי בפני אמא שלי שאולי מדי פעם אני אעביר את הסים שלי לנוקיה מרצוני ואגזור על עצמי "ימים ללא טלפון חכם". היא הסתכלה עליי לרגע ואמרה: "כן, בטח.". ואני חשבתי לעצמי שהיא צודקת.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
