תגיד,
אתה לא תירגע עד שאגיב?.
אני מבקשת ממך, תרחם על עצמך ותפסיק.
אני לא טיפוס שמסתכסך,
אז תפסיק לנסות לריב,
אני לא צועקת, אני לא נוהגת באלימות,
אתה נלחם, אני מתעלמת.
אתה מציק, פני חתומות,
אך בליבי אני צוחקת,
אתה בטוח לא יודע מי אני,
אם היית יודע....
הייתי יכולה להרוג אותך
והיית שותק.
אבל עכשיו, אני שותקת.
אתה רוצה לריב,
ולי אין כח למלחמות
אתה יכול לפגוע כמה שתרצה,
אני יודעת שזה לא נכון,
אני יודעת שאתה לא מתכוון באמת.
אם רצית יריב מתאים,
חפש מישהו אחר.
אתה לא חושב שהגזמת?
אם היית פוגע בי אז מצוין!
אך נגד היקרים לי,
לא אוכל לסלוח!
לא,
חברתי אל תעצרי אותי,
גם אם את סלחת,
אני על כבודך לא מוחלת!.
את רואה את האש בעיניי,
את מפחדת, גם אתה מפחד.
"מזל טוב,
עכשיו קיבלת שכל.
חבל...
זה מאוחר מידי".
חיוך קטן ואכזרי,
היד שלי מתמלאת בדמך.
תופסת אותך בזרועותיי,
ובפעם הראשונה אתם רואים דמעות בעיניי,
שניכם בהלם.
אני מקרבת את פני אליך,
לוחשת לך בקול קר,
"אתה הבאת את זה על עצמך!"
אני רואה אותך ממלמל משהו,
אני מתריסה,
"אתה נוהג לדבר לעצמך לפני שאתה מת?"
-" לפחות, סוף סוף את מתייחסת אלי..."
עכשיו תורי להיות בהלם.
אני מבינה.
****
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
