אני חושבת עליו שוב, מפנטזת, ומרחפת. נזכרת בחיוך, בצחוק, בהבנה, בתנועות... אני בחיים לא אצליח להתשחרר מהתחושה המוזרה.
אני נזכרת בקו שערו, בצבע עיניו. שילוב הצבעים גורמים להיפוכים בבטני, הם זוהרים כמו שמש בתוכי. השמש מאירה, ומחממת את כל גופי, אבל ידי נשארות קרות, ובטני מתחילה לעקצץ.
אני מרגישה כאילו זה היה אתמול מתי שאמרתי לו שאני עוזבת. ראשו נזרק לאחור באנחה ופני נהפכו אדומות. הוא היה עצוב כי גם אני עוזבת את המקום הזה, והוא יישאר עם זכרונות במקום הזה? או שהוא עצוב כי אני עוזבת? אולי כי אני חשובה לו? לצערי, האפשרות הראשונה היא יותר סבירה.
למרות ששנתיים וקצת עברו מאז. אני עדיין יכולה לעלות בעיני רוחי את דמותו היושבת לידי. איך שצחקנו ביחד על המורה, איך שהתווכחנו מה ההבדל בין 'נקודות' ל'מנומר'- בעקבות שיחה על הצבא. אני זוכרת איך בפעם הזו הוא ממש חייך, וחשף את כל שניו. שמתי לב בפעם הראשונה שהשן העליונה קצת עולה על השן השניה, בפעם הראשונה הרגשתי ששינים עקומות זה הדבר הכי חמוד שיש.
אני סיפרתי את הסיפור הזה רק למעט אנשים בעולם. שניים מהם היו האי- פוד שלי, ואתה. לשניכם בכיתי. לאי- פוד זה היה עם שיר של אדל, והתכוונתי לכל מילה. אבל לך לא היה צריך כלום. כי מהדהדת בראשי את אותה מחשבה זה מזמן- למה אני לא יכולה לקבל תשובה?
אני לא צריכה סידור תפילה כדי לשאול אותך שאלות. אני רק צריכה תשובות. אני אראה אותו אי- פעם? הוא שכח אותי? אני צריכה להמשיך הלאה? אני צריכה להענות לבקשת חברות אחרת? כי הוא כל הזמן נמצא בראש שלי. הוא לא יוצא. בימים הראשונים שלא ראיתי אותו, היה צריך קלשון כדי לדגדג אותי או לשעשע אותי. עדיין קשה לי לדבר עליו. כל פעם שאני לבד, אני לא מבזבזת את הרגע, ואני נסחפת עם הזכרונות. המטרה היא שהרגעים האלה ייצרבו אצלי לנצח.
יש כאלה שאין להם מושג איך לעזוב משהו ולא לראות אותו יותר אף פעם מרגיש.
"אני אהיה השושבינה הראשית..." הן אומרות לי. אולי זה קצת משעשע. אבל הן גם לא מכירות את ההרגשה. שפשוט משהו גדול מצונאמי עוטף אותך וסוחף אותך.
האמת, ככל שהזמן עובר, אני מרגישה יותר עצובה.
אני מנסה לשכוח. אני לא משקרת.
וגם ככל שעובר הזמן, אני פחות רוצה למצוא תשובה.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
