לברוח,לברוח,הוא ביקש ממני לברוח,אבל לאן?
"איב" מיד אני מזהה את הקול "יקירה" זהו קולו של ג'יי,בעל המאפייה וחברו הטוב של אחי.
"את עוד כאן?" הוא שואל.
"אתה לא רואה שאני עוד כאן" אני עונה בגוי אליו.
"אחיך אמר שאת עוזבת,הוא ביקש שאוודה שאכן עזבת"
"בס...בסדר" קולי נישבר."אני עוזבת".
אני מסתובבת מביטה בעיניו החומות, ולא רואה כלום,שום רגש,שום צער על מות חברו. אני ממשיכה ללכת לכיוון הדלת.
"להתראות"הוא אומר ובקולו חיוך.
לא,אני חושבת,לא להתראות,לא להתראות בחיים.בחיים לא להתראות,בחיים לא לראות אותך.
אני ברחוב,והוא הומה אדם,כולם ממהרים,כולם ממהרים,כולם.הם יודעים לאן הם שייכים,לאן הם הולכים,מאיפה הם באים,רק אני לא.
רק אני לא.
אני הולכת ליציאה מהכפר,כרגיל אין כאן איש,רק ציפורים ששרות להן,ולא מרגישות את העצב שבלבי,את הפחד שמתעורר לחיים בתוכי.
אני יוצאת מהכפר,צועדת בשביל העפר,אני לבד עכשיו,אין מי שידאג לי,אני לבד.
ועכשיו השביל נגמר,ומתחיל היער,והבטן שלי מתחילה לקרקר כי עברו כבר שעות מארוחת הבוקר השרופה.ואני שמה לב שאשרתי את הקניות במאפייה,ואין סיכוי שאחזור,אין סיכוי,אז אני מתקדמת בתוך היער,עצובה,רעבה,מפחדת.אני הולכת כבר שעות,כך נדמה,השמש כבר שקעה מזמן וכבר לא רואים את הכפר באופק.
אני שומעת משהו,קול,ינשוף אני חושבת,אני ממשיכה ללכת עוד כמה דקות,הירח כבר באמצע השמיים כבר יצאו מלא כוכבים,ואני מרגישה עייפה,אבל אני לא עוצרת,אני ממשיכה ללכת,וממשיכה.מדי פעם אני שומעת קולות ומתחילה לרוץ.
השמש כבר זרחה,ואני עדין הולכת,העצים עכשיו יותר צפופים ויותר קשה לצעוד כאן.אבל אני ממשיכה.
אני הולכת עד שהשמש שוקעת ,ומפסיקה,אין לי מושג ממה אני בדיוק בורחת,וגם לא אכפת לי עכשיו,אני רק רוצה לנוח,ולאכול,ולשתות,ולחשוב על מייק.
אז אני עוצרת,ויושבת על האדמה בקרחת יער קטנה,אני יושבת והדמעות מתחילות לזרום,הם יורדות במורד הלחיים שלי וצונחות על האדמה המכוסה כולה בעלי שלחת,אני בוכה בקול,לא אכפת לי שכל החיות ביער יבואו לטרוף אותי,אני בוכה,בוכה ובוכה,אני שומעת רישרוש מבין העצים שלפניי,וחושבת שמשהו,מישהו זז שם,אבל אני ממשיכה לבכות,אני בוכה עד שעיניי נעצמות,ואני נרדמת.
אין לי מושג כמה זמן ישנתי,אבל שאני כמה השמש כבר גבוה בשמים,ואני מריחה משהו,עשן.אני מחפשת אש אבל מוצאת רק שרידים של מדורה.מדורה,היא לא הייתה כאן קודם,אני בטוחה.
יש כאן מישהו.
"איב" מיד אני מזהה את הקול "יקירה" זהו קולו של ג'יי,בעל המאפייה וחברו הטוב של אחי.
"את עוד כאן?" הוא שואל.
"אתה לא רואה שאני עוד כאן" אני עונה בגוי אליו.
"אחיך אמר שאת עוזבת,הוא ביקש שאוודה שאכן עזבת"
"בס...בסדר" קולי נישבר."אני עוזבת".
אני מסתובבת מביטה בעיניו החומות, ולא רואה כלום,שום רגש,שום צער על מות חברו. אני ממשיכה ללכת לכיוון הדלת.
"להתראות"הוא אומר ובקולו חיוך.
לא,אני חושבת,לא להתראות,לא להתראות בחיים.בחיים לא להתראות,בחיים לא לראות אותך.
אני ברחוב,והוא הומה אדם,כולם ממהרים,כולם ממהרים,כולם.הם יודעים לאן הם שייכים,לאן הם הולכים,מאיפה הם באים,רק אני לא.
רק אני לא.
אני הולכת ליציאה מהכפר,כרגיל אין כאן איש,רק ציפורים ששרות להן,ולא מרגישות את העצב שבלבי,את הפחד שמתעורר לחיים בתוכי.
אני יוצאת מהכפר,צועדת בשביל העפר,אני לבד עכשיו,אין מי שידאג לי,אני לבד.
ועכשיו השביל נגמר,ומתחיל היער,והבטן שלי מתחילה לקרקר כי עברו כבר שעות מארוחת הבוקר השרופה.ואני שמה לב שאשרתי את הקניות במאפייה,ואין סיכוי שאחזור,אין סיכוי,אז אני מתקדמת בתוך היער,עצובה,רעבה,מפחדת.אני הולכת כבר שעות,כך נדמה,השמש כבר שקעה מזמן וכבר לא רואים את הכפר באופק.
אני שומעת משהו,קול,ינשוף אני חושבת,אני ממשיכה ללכת עוד כמה דקות,הירח כבר באמצע השמיים כבר יצאו מלא כוכבים,ואני מרגישה עייפה,אבל אני לא עוצרת,אני ממשיכה ללכת,וממשיכה.מדי פעם אני שומעת קולות ומתחילה לרוץ.
השמש כבר זרחה,ואני עדין הולכת,העצים עכשיו יותר צפופים ויותר קשה לצעוד כאן.אבל אני ממשיכה.
אני הולכת עד שהשמש שוקעת ,ומפסיקה,אין לי מושג ממה אני בדיוק בורחת,וגם לא אכפת לי עכשיו,אני רק רוצה לנוח,ולאכול,ולשתות,ולחשוב על מייק.
אז אני עוצרת,ויושבת על האדמה בקרחת יער קטנה,אני יושבת והדמעות מתחילות לזרום,הם יורדות במורד הלחיים שלי וצונחות על האדמה המכוסה כולה בעלי שלחת,אני בוכה בקול,לא אכפת לי שכל החיות ביער יבואו לטרוף אותי,אני בוכה,בוכה ובוכה,אני שומעת רישרוש מבין העצים שלפניי,וחושבת שמשהו,מישהו זז שם,אבל אני ממשיכה לבכות,אני בוכה עד שעיניי נעצמות,ואני נרדמת.
אין לי מושג כמה זמן ישנתי,אבל שאני כמה השמש כבר גבוה בשמים,ואני מריחה משהו,עשן.אני מחפשת אש אבל מוצאת רק שרידים של מדורה.מדורה,היא לא הייתה כאן קודם,אני בטוחה.
יש כאן מישהו.