החיים יכולים להיות דבר שאפילו אני לא מבין. למען האמת, מי אני שאגיד את זה? אף פעם לא היו לי חיים.
****עובדה מעניינת****
למרות היותי המוות
יש לי רגשות. כמו
לאנשים חיים. בגלל רגשות
עשיתי דבר שאסור לי
לעשות.
השמיים נצבעו בצבע אפור שאפילו לי גרם לעצב. התחלתי לעבור בית בית ולאסוף נשמות. התחלתי בבית של פראו הרמן. סיימתי בבתים של מר וגברת הוברמן, ושל משפחת שטיינר. הנשמות של מר וגברת הוברמן היו חמות וקלות, כמו כל שאר הנשמות. הן נעלמו מהידיים שלי בקלות. הגעתי לחדר של גנבת הספרים, אבל למרבה הפתעתי, היא עוד חיה. בשאלה אם היא היחידה, היא רצה לבית משפחת שטיינר, ואני בעקבותיה.
לקחתי בקלות את הנשמות של כל משפחת שטיינר, ואז הגעתי לרודי. שלא כמו כל השאר, הוא התפתל ונאבק בי. ליזל ניערה את רודי בדרך המעצבנת בה אנשים מנערים את המתים שלהם, וכשלא התעורר, החלה לבכות. הנשמה של רודי הפכה כבדה יותר ויותר, והוא ממש קפץ לי מהידיים וכרע לידה. היא נישקה את הגופה המתה שלו. מהמבט היחיד שהוא שלח לי שלא היה מבט זועם, הבנתי מה הוא רוצה.
****שוב אותה ההגדרה שלא תמצאו במילון****
אי-עזיבה: מעשה של אמון ואהבה, שלרוב מפוענח
על-ידי ילדים.
הוא רוצה לא לעזוב אותה. אז נתתי לו. אבל כנראה שנתתי לו לא לעזוב אותה מאוחר מדי. אני אסביר לכם איך זה קרה.
-
חלק ראשון
טעות ראשונה
כשביקרתי את גנבת הספרים בפעם הראשונה בלי להרוג אף אחד, בעצם הנחיתי את רודי בעקבותיה. בגיל 28 הוא כבר הפך לגבר של מילים ספורות, נודד לו ברחבי העולם ומחפש בתי זונות ופאבים לשהות בהם. סיפרו לו על מה שקרה ברחוב הימל. הרחוב הופצץ. כולם מתו. הוא הגיע למסקנה שאם כך, אם גם כל משפחתו וגם אהובתו היחידה מתים, אין צורך בהתמסדות. הנחיתי אותו בעולם בחיפוש אחר הזאומנש מרחוב הימל. בסופו של דבר, הגענו לסידני.
****עובדה שגם אני לא ידעתי****
סידני דומה בשום דבר
לרחוב הימל. זה מקום חם ומלא
אנשים.
רודי נכנס לחנות ספרים לחפש לו מפה של אוסטרליה. בחנות הספרים הייתה מוכרת אחת, בלונדינית עם עיניים חומות וכמה צלקות וזוג משקפיים מונח על השולחן מולה. מצאנו אותה. את גנבת הספרים.
הנחיתי אותו אליה. הוא נישק אותה והיא סטרה לו.
"אבל את נישקת אותי לפני 14 שנה, לא? עכשיו תורי להחזיר לך."
היא הופתעה למשמע הגרמנית שלו. הרבה זמן שהיא לא שמעה את השפה הזאת. זה היה יכול להיות מוזר עוד יותר אם היא לא הייתה מציקה לו.
"נו, תחזירי לי אחת, זה תורך, זאומנש."
"למה לי להחזיר לך אחת? חשבתי שאתה לא רוצה אותה כבר. חשבתי שאתה מת, חתיכת זאוקרל שכמוך!"
הם המשיכו לריב ולהתנשק ככה כל היום. אבל זה לא נגמר כאן. אחרי הכל, זאת רק ההתחלה.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
