לחפש משמעות
בעולם דומה מאוד לשלנו, או שאולי בעולם שלנו, חי רווק פשוט ובודד למדי בשם פול מקנזי. זה נשמע נחמד לומר 'רווק פשוט' אבל האמת היא שהוא לא היה כל-כך פשוט. אולי בזמנו הוא היה אדם רגיל, אבל בזמננו לא. ואני אסביר למה: במקום בו חי פול היו בני אדם, כמו אצלנו. אך כל בני האדם האלה, כולל פול, חיו חיי תענוגות ושורתו בידי יצורים שנראו כמו דגים עם מכנסיים וסינר. הם היו אנוסים לשרת את בני האדם ולספק להם כל דבר שאפשר לבקש, החל מקרטונים סגולים עד לחוות היפופוטמים. בני האדם חיו חיי עושר אינסופי.
פול מקנזי היה קם יום-יום חצי שעה לפני הזריחה, שדגים-משרתים חישבו את שעתה מדי ערב. הוא אהב לקום מוקדם בבוקר ולראות את השמש זורחת. כרבע שעה לאחר ההשכמה, פול מקנזי יצא אל המרפסת, עטוף בחלוק מפוספס גדול וחמים, והתיישב אל כיסא גבוה שעמד ליד שולחן עגול קטן, כמו בציורים. הוא הביט בשמש עד שעלתה וחשב מחשבות נוגות על החיים השקטים והיפים שלו, ועל הפרח האדום שקיבל בדואר אתמול. לאחר זמן מה היה נכנס למרפסת דג-משרת נושא מגש ועליו עיתון, קפה וקרואסון שוקולד טרי-טרי שאפה. פול מקנזי היה נאנח, שותה מהקפה, פותח את העיתון ונוגס בקרואסון השוקולד. לאחר ארוחת הבוקר הזו היה מסיים את העיתון, זורק אותו לפח המחזור, ויורד לחניה, שם חיכה לו דג- משרת כדי להסיע אותו לפארק. בפארק היה עושה הליכה רגלית במשך כשעה, וחוזר לביתו. מהשעה תשע היה לו את כל היום לעשות כל מה שעולה בדעתו. הוא יכל לגלוש-בים או ללמוד יפנית בחדרו שסודר ובושם בידי דגים משרתים. הוא יכל להישאר בפארק עם כמה ידידים ותיקים. הוא יכל לעשות הכל, ה-כ-ל.
אח! אילו חיים היו לפול מקנזי.
אני חושב שכל אחד היה רוצה חיים כאלו, רגועים ויפים. ואני צודק, לא?
אבל יום אחד קם פול מקנזי כרגיל, והתישב ליד השולחן שלו, כרגיל. אך שלא כרגיל, על שולחנו העגול היה מודבק סטיקר שעליו נכתב: "מר פול מקנזי היקר, למה אתה חי?" פול מקנזי כמעט ולא הביט על המדבקה. "אוח, איכס." אמר. "נקו את זה מפה." דג-משרת החל לקרצף את המדבקה במהירות. פול מקנזי התיישב אל שולחנו באיחור של כמה דקות. הוא היה קצת עצבני מזה, אך קרואסון השוקולד, הקפה והעיתון, השיבו לו את שלוותו. בתוך המכונית, בדרך לפארק, ראה כרזה ענקית. נכתב עליה באותיות אדומות עם מסגרת ירוקה: "מר פול מקנזי היקר, למה אתה חי?" פול מקנזי סובב את ראשו לאחור כדי לקרוא את הכרזה שוב ושוב, עד שתיעלם מעיניו. "מה זה היה, דג-משרת?" שאל. אך כתשובה זכה בשתיקה. פול מקנזי נאנח. בפארק, היה נדמה לו שהוא שומע את הרוח לוחשת לו דרך העצים והדשא "פול מקנזי, למה אתה חי?". על העץ שנשען עליו היה כתוב אותו דבר.
"מר פול מקנזי היקר, למה אתה חי?" חשב לעצמו פול מקנזי כל משך ההליכה הרגלית שלו, וגם בדרך חזרה הביתה. בארוחת הצהריים, הוא ראה שהאפונים במרק האפונים יצרו את השאלה "למה אתה חי?" או שאולי הוא דמיין?
בשעת התה הוא שבר את כוס התה שלו בפעם הראשונה בחייו. עוגת השוקולד שאכל היתה מצופה בזיגוג שוקולד שעליו כתוב: "מר פול מקנזי, למה אתה חי?" כל ראשו היה כואב ומלא במחשבות.
את ארוחת הערב, עוף צלוי עם תירס ברוטב, הגיש דג-משרת, כרגיל. אבל פול מקנזי לא היה יכול לאכול. "למה אני חי?" חשב. "תביא לי אקדח, בבקשה" אמר פול לדג- משרת. בקשתו בוצעה במהירות. אם הוא לא יהיה יותר, שום מחשבה לו תטריד אותו. הוא גם לא יהיה חי, אז המחשבה "למה אני חי" לא תהיה רלוונטית לגביו. איזה פתרון נהדר. פול נטל את האקדח, השתהה מעט, ולבסוף ירה במוחו. מר מקנזי התמוטט על הרצפה בגלל שלוש מילים.
למה אתה חי.
הדג- משרת החל לנקות את כתמי הדם ולפנות את ארוחת הערב. לקברן הוא כבר קרא מראש. כמה דגים- משרתים אחרים התגודדו סביב גופתו של פול. "זה היה רק עניין של זמן" אמרו הדגים- משרתים. "בני האדם מחפשים משמעות לחייהם בדרך כלל" אחד הדגים המשרתים הלך להוריד את הכרזה בדרך לפארק.
פול מקנזי נקבר באותו היום, בהלוויה שקטה וצנועה. לאט- לאט, בני האדם ישאלו שאלות לבד, ידעו הדגים- משרתים. זה רק עניין של זמן.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
