אני אוהבת את החורף. בחורף, כל אחד עוטה מסכה קפואה, מסכת מוות לבנה. כל אחד מאיתנו זוכה למעטה דקיק של קרח המקיף אותו כמו חומה מכל עבר, מונע מאחרים להתקרב. מונע מאנשים חמים להרגיש את פעימות הלב הדוהרות. מונע מיד אחת לגעת בעור חשוף אחר, ומהאחר לשמוע את קול ההשתנקות שבקע בעקבות. מונע ממני להסמיק כשהוא מתקרב. נותן לי תירוץ לחבק את עצמי, כי קר, ולהישאר מתחת לפוך, כי קר, ולא לפגוש שוב את עיניו, חלונות לנפשו הסוערת שאני יודעת, פשוט יודעת שנמצאת שם בתוכו, אף על פי שתמיד סגר עפעפיו לפני שעמדתי על טיבה. עצמתי עיניים, מדמיינת למולי את תהומות אישוניו, ופקחתי אותן. אני חייבת ללכת, לזוז. למרות החורף, ובגללו.
צעיף ארוך, ז'קט מכופתר, והשיער מתנופף ברוח הקרה ומצליף לי בפניי. קר לי, עיניי צורבות, דומעות כמעט, אך אינני משפילה את מבטי. אם היה זה סרט אמריקאי דביק היה מופיע עכשיו צעיר תכול עיניים ומושיט לי מעיל. מזל שזה לא.
כזו אני, הבנתי. הולכת נגד הרוח. העולם סובב, משתנה ומתפתח, העלילות נרקמות בו כמו בידי טווה אמן. סיפורי אימה ובגידה, אהבה ואכזבה. ואני מעולם לא יכולתי להשתלב באותו המרקם האינסופי, לתת לרוח לשאת אותי עם כולם בתוך הזרם, לחוות קצת מהרגשות הללו, הפשוטים, שהופכים את החיים לעלילת מתח נפתלה, לטלנובלה סבוכה. תמיד הייתי שונה, מסתכלת על כולם מלמעלה, בונה רצף תהליכים בראשי, מגלה את האכזבה שבפרידה עוד בטרם התחילה האהבה לנבוט. דומה יותר לטווה, למספר הסיפורים, מאשר לחוטים הצבעוניים השזורים ברקמתו. אין אני רוצה להיות כזו, שונה ונישאה מכולם. לא אזכה להיות חלק מהכלל, לחוות את אותם רגשות אמיצים של אהדה והתעלות, נתינה, ואהבה, אהבה... האם זו דמעה אמיתית שמתגלגלת על לחיי? או שמא רק הרוח הצורבת את עיניי והעלתה בהן לחלוחית?
אך אסור לי לבכות, זו לא דרכי. לא הוא, ולא איש אחר יגרמו לי להרגיש. גשם החל יורד. עצרתי מלכת. ובעודי עומדת ספוגת מים לאור הברקים המפלחים, שבתי והתעטפתי בחומת הקרח שלי.
לכן אני אוהבת את החורף. החורף מרחיק אותנו מהסביבה, מהאהובים, מהאוהבים, ומקרב אותנו לעצמנו, היחידים שבאמת אמיתיים.
חורף ואהבה. יש יותר קלישאתי מזה?
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
