מן הכאב, מן התופת, מן צור הלב הדואב, הכואב, המזליח דם פועם, המתיז ניצוצות,
המתיך שלהבות בוערות של רגש, כמו פולחן, האמנות נבקעת מהסלע הדומם, והמים המדממים
נשטפים החוצה, מתעצבים לפאר, למופת, שחותמת עצמה בזמן הקפוא, כמו אגלי זיעת אפם של טיפות
השמן על גבי הקנבס הפנימי.
כמתוך כדור בדולח של מיני-עולם פנימי, מביט בה החוצה; המציאות מנותקת ממני, רחוקה.
מעוותת כמבעד עדשת עין הדג--אני מוצא יחסי אנוש וגומלין כדריאלים, חולניים. ואולי זה לא הם שלא
מרגישים איתי בנוח, אלא התפיסה הפנימית שלי, הכמו-חייזרית, כמו הייתי חלק מכוכב לכת זר ומנותק,
עברתי דרך מימד הזמן והתעוררתי בקפסולה מקוטעת זרימה, מביט בעולם שלכם בעיניים ריקות,
נטולות הבעה, כמו מנסה להכיל על עצמי את התדרדרות מקטעי ההתנהלות הוורבאלית של החיים האלו.
כשתוך כדי אני מנסה לסגל לעצמי חיקוי הולם כדי שאף חשד לא יעלה. שאף אחד לא יחשוד בזייפנותי
כלא-אנושית. דראליזציטיבי להחריד, המציאות מתנגשת עם הפסאודו-הזיות שינה של סיוטי הלילה שלנו.
מידי לילה אנחנו פוגשים את התופת המשיחית של הסופר-אגו שלנו שמתנפצת בפנינו כשאנו מכילים מחדש את היותנו לא מוסריים באמות המידה הפסיכופתולוגיות שייחלנו לקבוע לעצמנו. כשאנו מקיצים לבסוף מן התשוקה ההיפנגוגית של יצר הליבידו שלנו, אנו מבינים כי לשווא קיימנו אהבים עם ארשת מבותרת של תוכחה.
לפעמים אני מרגיש את החלל עוטף אותי כמו כדור וואקום אינסופי, ובתוכו אני מוצא עצמי מתכרבל, בדם ודמעות, וכאב מפלח את הבטן, את הנשמה, את העורקים ואני מתפוצץ אל החלל הזה, והזרם שזלח בעורקיי מתגבש לכדורי חלומות דואבים הדועכים אט אט באפס משיכה, כמו טיפות שמן שקפאו על ציור שמימי של אמן מיוסר.
בחלומות העבר, הייתי מבקר במימד מקביל אחר; גיהינום בוהק, כנסיות שאול, תאוות אל-אנושיות, פורקן חושים
המזדחל באינות. תודעה אחרת, פסיכו-סיזיפית, מגיפתית, בה צלצולי השעון פועמים כמו מדרגות הפוכות וקירות
משתנים על גבי הלוחות הטקטוניות של דופן ליבי.
הראש שלי ניתז לאלפי מחשבות וכל אחת מהן הרסנית יותר מן הקודמת.
ומפאתי המחשבה הקודמת שלפני האחרונה, אני מתפכח ומזליח קצת דם לאדמה הרכה,
מנביט מעצמי אל שורשי הטבע, מתנה אהבים עם החיים והמוות בהתגלמות כאבי ליבי המחרידים
את אמות הסיפים של מארג הסייברוטיקה של עכבישי עיניי.
לעתים אני חולם שמישהו יביט לי עמוק בעיניים ויראה את כל שחוויתי, חלמתי, פינטזתי ורציתי לומר, יכיל אותי בעוצמה כזאת שלא אצטרך להוסיף ולומר ולו מילה אחת נוספת כדי להסביר את שאני באמת מרגיש.
אך לעתים נגזר עליי לקוות שבאותו מבט דווקא לא יסיט את המבט למקום אחר, רחוק יותר, שבו מעולם לא הייתי חלק, כמו רק אוויר הייתי, חסר משמעות בו חיי נעקרו מן השורש, כמו נכתבו החוצה מן הספר החתום.
הלילה החוויר בניחוח רקבון, הבדיה הציפה כל חלקה מושלגת שנפרשה מן האופק, וערפל השגעון,
האוקיינוס האורגני של שדה הדמים הזורע פחדים בעוונות כמוקשים מרוסקים המאיימים לנתץ את השפיות -
ראיתי הכול חולף לנגד עיניי, מפרק, קוטל, שומר פעפוע של נתח אונתי מרוסק, פעימות הלב התדפקו בחלונות הליל כמו גלי צונאמי של חול רטוב על מפתן איי היוהרה. אני מרגיש איך חלל הגוף נשאב ונאטם כמו וואקום. בולע אותי מבפנים. יונק ממני את החיים. מפלח בי תמורות.
חשבתי שמישהו יואיל עם הזמן להבין. אותי. אותן. מצאתי בדיה חולה והרבה שקרים ריקים.
הרבה עצב ומלנכוליה שוטפים את העולם הזה. אל תזוזו ותנו למבול לשטוף איתו את כל הטינופת והזוהמה.
אולי רק כך תהיה מעט שלווה. אולי רק כך ניווכח בקצת פוטנציאל להרמוניה. מרגיש חלל זורם בכל הגוף, מנסה ליצור רגש אנימטיבי בתוכי, להתגבש לרסיסי חיוך מתוח מטה או לצד באופן אניגמטי שלא ידוע אף לי. מנסה להבין את פשר הזיכרונות המתיכים עצמם הנה והנה, מנסה להבין כיצד אני נושם, דומע אנחה, מקיץ מעוד חלום דימיוני שבו טוב לי לחיות, לשמוח, להתחבק בחום וחמלה, להתפלש באהבה.
גם כשעיניי פקוחות, אני רואה רק אפלה.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
