ניצב לוי היה אדם קשוח. הוא כבר ראה הרבה זוועות בעבודתו במשטרה, החל ממקרי אונס ופדופיליה וכלה ברציחות שהיו גורמות לג'ק המרטש להחוויר. לאורך הקריירה המשטרתית שלו, בת עשרים השנים, צפה איך לאט אך בנחישות, הולכת החברה סביבו ונעשית מושחתת ונטולת ערכים יותר ויותר. גילם של העבריינים הלך וירד, וכיום כבר לא הופתע כאשר קטינים נחשדו בעבירות כבדות, כולל אפילו רצח. הרחוב הלך ונעשה מסוכן יותר ויותר, ונדמה כי האנשים בו נעשו מטורפים, והם יכולים לרצוח רק בגלל ריב על מקום חניה. אבל תמיד היה מקום להתדרדרות נוספת. האלימות מעולם לא הגיעה אל תחתית הבאר – תמיד היה לאן עוד לרדת. נדמה שהאלימות היא חבית ללא תחתית. במהלך שנותיו הרבות במשטרה נתקל ניצב לוי מדי פעם באירועים שהיו עבורו מכוננים – כאלו שגרמו לו להבין שעוד גבול נפרץ. עומקה של החבית גדל בעקבות אירוע מחריד חדש, שעלה על קודמיו. אירועים כאלו גרמו לו לחשוב האם לא הגיע הזמן לאיזה שינוי בחיים. כי בסיכומו של דבר, ניצב לוי היה איש של שגרה. אם זה היה תלוי בו, הוא היה יכול בכיף לחיות מעבודת תיוקים וניירת. אבל הוא היה קצין משטרה בכיר למדי, וככזה נדרש להתמודד עם שינויים והפתעות לא נעימות.
והפתעה לא נעימה אכן ציפתה לו בבוקר, עם הגיעו לתחנה, כאשר פקד אורן תיאר בפניו ובפני פקד בנצי, שותפו של אורן ואבא במשרה מלאה בריבוע, את מאורעות ליל אמש. שני הגברים הקשובים לאורן הודו לו בלבם על כך שלא הקפיץ איש מהם במהלך הלילה, וטיפל בכל העניינים לבדו. עם סיום התיאור ערך אורן סיכום קצר של הדברים.
"אז זה מה שיש לנו בינתיים – גבר בן ארבעים ואחת, אורי כהן, נמצא מת במלתחות הנשים של מכון הכושר שלו. להערכתי הוא נרצח, והרוצח השתמש בידיו החשופות לשם כך. הוא ספג אגרוף חזיתי לאף" – אורן הדגים בפני לוי ובנצי את הפעולה על אפו שלו, בהילוך איטי – "וכפי שאתם רואים, זאת מהלומה קטלנית. האף מתרסק ונדחס אל תוך המוח, מה שמביא למוות מידי של הקורבן."
בנצי פיהק (מראה אופייני) ולגם מכוס הקפה שלו. אורן בחן את קהל שומעיו ועשה הפוגה למען הרושם, ואז המשיך – "הרצתי את שמו של אורי במסד הנתונים שלנו. בעבר הוא היה דג רקק בעולם הפשע, והיו נגדו כמה תלונות על הטרדה מינית, מכולן יצא נקי ללא רבב. בשנים האחרונות לא שמענו עליו שום דבר חדש."
"משהו בנוגע לזהות הרוצח?" ניצב לוי העלה את השאלה באוויר, ללא ציפייה שאורן, מספר מועט של שעות לאחר ההגעה לזירת הרצח, יספק משהו מעניין. אבל הוא הופתע. אורן הניח על השולחן שקית ניילון חתומה, ובתוכה רסיס אדום. לוי הרכיב את משקפיו ובחן את הממצא.
"שבר ציפורן," אמר אורן. "מרוח בלק. יש לנו רוצחת."
"ה.. אגרוף החזיתי הזה.." אמר בנצי, "זה לא משהו שדורש הרבה כוח?..."
"בהחלט."
"ואיך זה מתיישב עם העובדה שזו רוצחת ולא רוצח?"
"מתיישב מצוין. הרצח בוצע במכון כושר. אני בדקתי במחשב שיש להם במכון – עברתי על פרטי המנויים. יש שם לא מעט כאלה שנחשבים בודי בילדרס – מפתחי גוף. יש גם כמה נשים, לא הרבה אמנם... אבל יש."
"טוב, אם מספרן הוא מועט, זה אומר שהחקירה תהיה קצרה." אמר לוי בשביעות רצון.
"קצרה מאוד." הסכים אתו אורן. "ויש לי אותה בידי."
את השעה שלאחר מכן העבירו שלושת השוטרים בהרמת טלפונים למספריהן של כל החשודות – מעט הנשים שהוגדרו במחשב של אורי כבודי בילדריות. לכולן היה אליבי לליל אמש, מלבד אחת – יעל מילמן, שלא ענתה לטלפון כלל. "צריך למצוא אותה," אמר בנצי.
"היא מופיעה באינטרנט." אמר לוי. שלושת הגברים הביטו לעבר צג המחשב. יעל מילמן כיכבה במספר אתרים העוסקים בפיתוח גוף, שם תוארה כמובילה בתחום, וכמחזיקת תואר "מיס פיטנס" חמש שנים ברציפות. קישור הוביל אותם אל הבלוג שלה, בו כתבה על התחרות הקרבה ובאה – "תראו את התאריך" אמר אורן.
"זה עוד שעתיים." אמר בנצי.
"ואנחנו נהיה שם." אמר לוי. "תתארגנו. הגיע הזמן לעצור את מפתחת הגוף שלנו."
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
