"נשקי אותו! נשקי אותו!" היא לחצה עלי.
"לא! אין מצב!" היה נחמד לראות אותה יורדת על ברכיה לכבודי.
"ירדן, אני אכריח אותך!" היא איימה עלי.
"איך, בדיוק?" צחקתי. והבטתי אל אוסקר החתול ספינקס המסכן, שישב בחיקי.
"הוא לא נושך! הוא חמוד בטירוף! תודי שהוא מאמי! תדי, תודי, תודי!!" היא הביטה אליו בפרצוף אוהב.
"אני מודה! אמרתי את זה מלא פעמים!" אמרתי והוספתי בנחישות. "אבל אני לא הולכת לנשק את אוסקר!"
ליה עמדה בשילוב ידיים ופנים חמוצות מולי, וטלפון הבית התחיל לצלצל. ליה הורימה אותו מיד. היא דיברה עם אמא שלה ברוסית שוטפת. ניסיתי לדלות קצת מידע ממה שליה לימדה אותי, והבנתי שמשהו לא בסדר ברגע שאמרה את שמי. השיחה נמשכה עוד כמה דקות שבה ליה התלוננה על אחותה שמפריעה לנו (היא באמת עולה לי על העצבים! חצי שעה לפני זה היא תלשה לי חצי שיער!), והשיחה נותקה.
"אסור לך להיות פה." היא אמרה באנחה.
"כן, הצלחתי להבין את זה..." חייכתי חיוך מהיר. "שאני אלך?" קמתי מהכיסא.
"לא! אני פשוט צריכה להתאמן בבסון! ונוגה צריכה להתכונן בריקוד!" היא צרחה את המשפט האחרון אל מעבר לדלת אל אחותה הקטנה. השתררה שתיקה והטלויזיה נכבתה עם רטינות בקולות רקע. "בואי." והלכתי בעקבותיה את עבר חדר האורחים שבו היה נרתיק גדול של הכלי המפלצתי. לקח שנים עד שהיא הרכיבה אותו, והתיישבה על הכיסא הגדול מימדים. אז עזרתי לה להתאמן עד ששמתי לב לשעה.
"ליה! כבר שמונה וחצי! ואני חייבת לעזור להורים שלי לסדר אחרי המסיבת יומולת של הדר!" התחלתי להלחץ.
היא הפסיקה לספור לעצמה פעימות, והסתכלה עלי בעיני השקד המיוחדות שלה. "אוף."
"כן." הסכמתי איתה. "חחח... היה נחמד 'להתכונן איתך למבחן'..." היא צחקה וחיבקה אותי לשלום. נתתי ליטוף מהיר לאוסקר, וחיבוק קטן לנוגה. כשעמדתי לצאת והדלת כמעט נסגרה, נישקתי את החתול. שמעתי את צחוקה של ליה גם אחרי שסגרתי אחרי את הדלת.
אמא תהרוג אותי... חשבתי לעצמי. וסירקתי את שערותי באצבעותי. אני כנראה אצטרח לשקר לה. ולהתכונן חצי מהזמן שנותר לי למבחן המטופש בתורה... 18 פרקים! למי יש כח?! ההליכה הייתה ארוכה והייתי שקועה במחשבות. כל כך רציתי שוקולד שהתחלתי להזיל ריר. ונתקעתי בעמוד. מה יש לי היום? כואבת ודואבת עצמתי את עיני ודרכתי על זנב של כלב. להתחמק ממנו היה דרושה מהירות... מסכן הבעלים שלו... נגרר אחריו כמו בבות סמרטוטים. אבל בסוף הוא הצליח להשתלט עליו. כואבת, דואבת ומתנשפת חזרתי הביתה, ונוכחתי לדעת שלא השאירו לי עוגה. זו הייתה עוגת שוקולד. אני כעסתי. וטרקתי את הדלת. על האצבע. ובכיתי. וישבתי לכתוב את הקטע המחורבן הזה בלי להתכונן למבחן.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
