הנה לך הכתבה במלואה ,{רק הערה- שאני גדלתי את בנותיי מקטנות לחשיבה הזאת של עצמאות כלכלית משלהן ומכאן הצורך בלימודים ובמקצוע וכו'}
כשהייתי ילדה, היה סיפור שאותו היו מספרים בבית הספר ביום האם. בסיפור הזה נשאר הגבר במשפחה בבית כדי לנהל אותו ביום האם מקום אשתו, עקרת הבית. הוא היה אמור לבשל, לכבס, לגהץ, לשעשע את התינוק ולשטוף את הרצפה. על פי אותו סיפור, בערך ב-12:00 בצהריים הייתה האם, שעד אז נשלחה לבלות בבית קפה או במקום אחר עם חברותיה מגיעה הביתה ומגלה, שהבעל טובע בכביסה שרתחה בדוד על הפתילייה, שארוחת הצהריים נשרפה כלילת ושהתינוק, על אף צרחותיו, ניצל איכשהו מכל השואה הזאת, פשוט משום שנשכח במיטה. או אז, מנקה האשה את הבית חיש קל ומניחה מחדש כל דבר במקומו ועד שהילדים הגדולים מגיעים מבית הספר, ארוחת הצהריים כבר מוכנה והבעל יושב מבויש על כסאו כשהוא מודה, שגם הטיפול בבית הוא עבודה קשה לא פחות מזאת שמחכה לו במשרד, בנמל או בשדה.
ברור, שאפילו בירדן זרמו לא מעט מים מאז שסיפרו סיפורים כאלה לילדי ישראל, ואופייה של המשפחה הישראלית שינה פניו בתחומים רבים, ואף על פי כן, דבר אחד נותר בעינו, והוא המסר העקיף בסיפור הזה, שממנו עולה, שנשים שאינן מרוויחות כסף בעצמן עדיין מנסות להצדיק את עצמן ולהסביר שגם תרומתן חשובה. יום האישה, שהוא החלופה החדשה ליום האם, הגיע, כך נדמה לי, ממה שהיה פעם הגוש הסובייטי, ובדומה למקומות אחרים בעולם, ובמיוחד כאלה שחרתו על דגלם את קידום השוויון, היה מכבסת דכאנות לנשים וגם לקבוצות אחרות. מה מסתתר מאחורי החגיגות? אלפי שנות דיכוי, וגם, לא נעים להודות, תיאבונן הקטן של חלק מהנשים למצוא את מקומן השווה בחברה. לעתים קרובות משעשע ועצוב בעת ובעונה אחת לגלות שדווקא מי שנראות פמיניסטיות לוהטות במיוחד מפנות את כוחותיהן למעשים מטופשים, שאמורים לציין ייחודיותן של נשים לעומת גברים, כמו ציון יום האישה, חגיגות יום האם, קריאה פמיניסטית בטקסטים ספרותיים, וקידום מכירות של רגליים שעירות, וכל הדברים הללו הם פכים קטנים שהופכים את המאבק הפמיניסטי לחוכא ואטלולא, שבמקום לקדם אותו הם הופכים את הנשים לעוד יותר קטנות ועוד יותר נלעגות.
המאבק הפמיניסטי האמיתי צריך למקד את כוחותיו לא בפירורי תשומת לב ביום כזה או אחר, אלא בדבר האמיתי, שהוא יכולת השתכרות שווה. שוויון בשכר יוביל לכל היתר, וזה נובע מאמיתות עצובות, אך נכונות. מי שמרוויח בחברה שלנו נחשב יותר ממי שאינו מרוויח, ואשה שמתפרנסת בכוחות עצמה, ומביאה משכורת שווה או דומה לזאת של בעלה, תיחשב לחכמה יותר, ליפה יותר, לשווה יותר ועל כן גם לקובעת יותר. זאת התורה כולה וכל היתר קשקושים ועל כן, מי שמוכנה לקחת על עצמה את האתגר הזה, צריכה לצאת למלחמה ולהשאיר את כל היתר בצד. אבל זה אתגר מורכב שדורש גם שינוי חברתי, שיאפשר את השוואת השכר בין נשים לגברים, ולא מדובר רק בכסף אלא בשינוי תפיסה אמיתי, שבמסגרתו יאפשרו מקומות עבודה לגברים להתפנות לטיפול בילדיהם, בשינוי שלא יאפשר הרמת גבה אל מול אישה שהחליטה לא ללדת, או שהחליטה ללדת ולא לצאת לחופשת לידה ושאר מיני מהפכות שעולות כסף רב וכרוכות גם בשינוי תודעתי.
השינוי התודעתי אינו מתבקש רק מגברים - גם נשים צריכות להתנער מהמחשבה שהן מביאות "משכורת שנייה", שהתרומה הכלכלית שלהן פחות חשובה, או שהבעל שלהן מטפל פחות טוב בילדים, כי להרוויח פחות, זה פחות אחריות, ויש נשים שאוהבות להיות הכינור השני, זה שלא יודע מה קורה בבנק, איפה לקחנו את המשכנתה ולמי אנחנו חייבים מה, וזה חבל, כי ההתעלמות מכל הדברים הללו גורמת לנשים להישאר ילדות, ומי רוצה לסמוך על ילד בכל הנוגע לענייניו הכלכליים?
ולכן בנות, אתן יכולות להגיד מהיום עד מחר בבוקר, אישי ובן זוגי במקום בעלי, אף על פי שהבעל, על שלל צורותיו הוא ישות עתיקה ורבת הדר ואון במציאות הגלובלית של המזרח התיכון, ובאמת שחבל לוותר עליו, אתן יכולות לכתוב לכן ניתוחים פמיניסטיים של הספרות ולשעמם בהם עד מוות את הקוראים, ואתן יכולות אפילו לפנות אל קהל הקוראים והשומעים בלשון נקבה ולעזאזל העברית. אבל האמת היא, שאתן נותנות פול גז בניוטרל, ומבזבזות המון אנרגיית סרק. ולמה? מפני שהדבר היחיד שיקדם את הנשים למקומן הראוי בחברה הוא הכסף. כשאשה תצא כל בוקר לעבודה ותרוויח סכום שווה לבעלה או גבוה ממנו, כשהיא תדע מה המצב בבנק ואיפה עומדת המשכנתה, יפחתו הסיכויים לכך שהיא תיאלץ לנקות אחריו, להגיש לו ולשרת אותו. פעם היו אומרים שמי שמביט על העולם דרך החור של הגרוש, העולם נראה לו בגודל הזה, אבל זה היה לפני השיר של מדונה "נערה חומרנית". מאז ששמעתי אותו, אני יודעת, שאני אולי נערה חומרנית, ושהעולם החומרני הוא עולם קטן, אבל אמיתי ומדויק מאוד.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה