פרפרים. אלפי פרפרים רצים אצלי בגוף עכשיו.
מליון עקצוצים קטנים. מתחילים בכף הרגל ומסיימים בקצה השערה שעל הראש.
"תמיד יש פעם ראשונה" הם תמיד אומרים.
פעם ראשונה לראות מטוס ממש מקרוב, לא מהאוטובוס בכבישים.
פעם ראשונה להיות זו שמשתפת תמונות של כנפי מטוס ועננים, וערים מרחוק.
פעם ראשונה לצלם זריחה שהיא מעל העננים.
הלב דופק מהר, והידיים רועדות ללא הרף.
הכל כבר מוכן, ובכל זאת יש חשש שמשהו חסר.
שבוע אחד אהיה חסרה, ויש תקווה גדולה להשאר שם יותר.
פעם ראשונה שאראה עולם, אשמע שפה שהיא זרה. אראה נופים שהם זרים.
אסע באוטובוסים וברכבות זרים לחלוטין.
עוד שעות ספורות אעלה על המונית שתיקח אותי לשדה התעופה.
עוד כמה שעות אעלה על המטוס הלבן שאני מכירה אותו כל כך טוב מתמונות.
עד אז? בוםבום-בוםבום אצלי בלב.
אז נתראה עוד שבוע. אני מקווה שהמחברת תתמלא בהרבה כיתובים, ושהעט לא ינוח לשנייה.
ואני מקווה סוף סוף למצוא את השקט שלי. השקט שלי שלא הצלחתי למצוא פה, ובשבילו אני בורחת עד להולנד.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
