פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 566 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 12 שנים ו-7 חודשים סיפור חדש :) אור
חלק 1 – הפשע
1
אני רואה איך תווי פניה מתעוותים בצורה של חשש. הכול אני עושה בשבילה, וזה ממש אבל ממש לא הרצח הראשון שלה, אז למה היא כל כך מפחדת?
"הי," אני אומרת, שמה יד על כתפה, ומסתירה חיוך שנובע מלעג שרוצה לפרוץ משפתיי כשאני מרגישה את הרעידות הקלות בכתפיה.
"א- אני מפחדת..." היא ממלמלת בקול חנוק דמעות, מציצה שוב מבעד לחלון, כדי לדעת בוודאות שליאב שוהם ישן כרגע. "מ-מה אם ייתפסו או- אותנו? אולי כדאי שנוותר?"
אני מנסה כמה שיותר שקולי לא יישמע זועף. "את יודעת מה הוא עשה לך בעבר, חוץ מזה, אף פעם לא נתפסתי בשעת רצח. אין לך שום סיבה לפחד." אני מרגישה שאני מנסה להרדים תינוק בן יום. אני אומרת לה שכשהיא תרצה להיכנס, שתגיד. לאחר חמש דקות היא מסמנת לי שהיא רוצה. אני שולפת מתיק העור השחור שתי כיסויי פנים, ומביאה לה אחד מהם בחיוך רפוי. היא מנסה לחייך לי בחזרה, אבל מה שיוצא לה זה פרצוף מצומק עם שיניים נוקשות. אני מרגישה שעוד דקה של השתיקה הזאת אתפקע מרוב צחוק.
אני לא יודעת למה אני רוצחת. יש בזה משהו ממכר, זה נותן לי להרגיש בטוחה. גם אני חושבת שזה טיפשי שאני ורקיע עומדות לרצוח עכשיו את המורה להיסטוריה שהיה לה, שביטל לה את מבחני הבגרות באומרו: "אני בסך הכול עושה לך טובה, את באמת חושבת שהיה לך סיכוי לעבור?" ככה בדיוק אמר לה לפני עשר שנים. היום היא בת עשרים ושבע, ואני שלוש שנים מתחתיה. אבל לא זה שהוא ביטל לה את מבחני הבגרות גורם לה לבכות בכל פעם כשהיא נזכרת בזה, או במשהו דומה. חמש שנים היא הייתה זונה, ולאחר שפיטרו אותה כשאמרו לה שהיא לא מספיק "מושכת", היא הלכה לעבוד שנתיים על עמוד החשפנות באמצע מועדון החשפנות הגדול בארצות הברית, למרות שבכלל נולדה בישראל. לאחר השנתיים בהם חוותה שוב פעם סבל נוראי, החליטה להתפטר. אך, אם עבר כמו שלה, איך היא יכולה להתקבל לעבודה? אז שנה וחצי היא לא עבדה, עד שהכירה אותי, שאני כבר רוצחת אני- לא- יודעת- כמה- שנים. ואז היא התחילה לעבוד כרוצחת שכירה, שזו גם לא עבודה נחשקת, אבל חסויה, לא כשכולם צופים בך מתפשט. וכנראה גם היא התמכרה להרגשת הביטחון כשאתה רוצח. ממכר כמו סמים, אולי יותר אפילו.
"הכול בסדר, מייקי?" שואלת רקיע, ששמה לב שאני שקועה במחשבות. שמי הוא מייל, אבל היא אוהבת לקרוא לי בקיצורים.
"אה! כן, בטח. טוב קדימה, את באה?" אנחנו פותחות את החלון בשקט.
ליאב הזה כל כך אידיוט, שהוא בטוח שהכלבים שומרים הכי טוב בעולם על אחוזתו המפוארת. מעניין איפה הכלבים עכשיו, בגן העדן, או בגיהינום?
אך המזל משחק בנו. כי ברגע שאני מציבה את רגלי על ריצפת העץ, האזעקה מצפצפת. זו לא אזעקה ישנה, אלא אזעקה מתקדמת שמאותת למשטרה. אני מחשבת נתונים, מתעלמת מהמבט שרקיע נועצת בי, כאילו מנסה להגיד לי- 'אמרתי לך'...
הוא פוקח את עיניו, והוא לא מספיק לצרוח כי אני קופצת עליו ונותנת לו סטירה מצלצלת על הפנים, ההלם ישתיק אותו לזמן מה. אני זורקת לרקיע את הסכין. היא תופסת אותו.
"קדימה רקיע, זה עכשיו או לעולם לא. המשטרה מגיעה עוד שנייה..."
היא לא חושבת לרגע. היא נועצת את הסכין בליבו, שולפת את הסכין בחזרה אליה, ומנגבת את הדם בחולצתה. אני קופצת מהמיטה ותופסת אותה ביד. את האחוזה מקיפה חומה גבוהה, ואני כבר שומעת את סירנות המשטרה. מה לעשות, מה לעשות?
אלומה של פנס קוטעת את מחשובתיי. המשטרה. מבלי לחשוב אני דוחפת את רקיע. היא צורחת. המשטרה מבלי להגיד מילה שמה אזיקים על ידה, והם נועלים אותה באחת הניידות. הגיע הזמן לחקירות. אני מרגישה חרא עם מה שעשיתי עכשיו. אבל זה הייתי אני או היא. אני מתחבאת. הם בטוח מחפשים את השותפה שלה. השיח לא מסתיר אותי כל כך טוב. אסור שייתפסו אותי. ואז הכול מציף אותי. כמה נוראית העבודה הזאת. הלוואי שהייתי יכולה לסובב את הגלגל לאחור ו- עוד רגע עולים עליי. כשהשוטר שהיה הכי קרוב אליי מתרחק, אני קופצת ותופסת בחריצי החומה, ועוברת לצד השני. עכשיו חייבים לרוץ. התקדמתי, אבל שום דבר עוד לא נגמר. ממש לא. השוטרים גם הבחינו בי. אז אני רצה, רצה שמונה קילומטר לפחות, ולאחר כשעתיים, מגיעה לכפר קטן. אם אגנוב כסף, אוכל לשכור דירה. גניבה זה דבר קל, באיחוד בכפרים נידחים. אז אני פשוט נכנסת לאחד הבתים, הם אפילו לא נועלים את הדלת. כל כך בטוחים בעצמם, לוקחת את הארנק מהבית, ויוצאת החוצה. ועכשיו, אני צריכה להסתפר . לא רק לא יקבלו אותי כשאני נראית ככה, אלא גם מפורסמות כבר תמונות שלי. "המוצא יקבל מיליון דולר מהמדינה", וגם אני רוצה לשכוח את כל עברי...
אני מטיילת לי בכפר. בכל כפר אמורה להיות מספרה שפתוחה עשרים וארבע שעות, לא?
ואז אני רואה. אותיות מנצנצות מעל הדלת, ויוצרים צורה של "ספרי לי סיפור, פתוח 24 שעות". אני פותחת את הדלת. הספרית מיד מזהה אותי. אני שולחת לעברה מבט מתחנן, היא אישה טובה שמוכנה לסכן את עצמה לטובת אחרים, למרות שאני מרגישה שהיא מנסה להתרחק ממני.
"טיפול ארוך, אה? קודם אשטוף אותך." היא אומרת בקול עדין. בזמן שאני נשטפת ומביטה במים החומים- אדומים (דם ובוץ) שנשפכים על הריצפה, אני אומרת לה מה אני רוצה. לאחר ההתייבשות, היא מושיבה אותי, ומתחילה במלאכה. אני מביטה בקווצות השיער החומות, מלוכלכות והמטולטלות שנופלות על הרצפה. היא ספרית טובה, כי הכול מוכן תוך כמה דקות. אני מביטה בראי. לולא בגדיי הקרועים, הייתי מושלמת לגמרי, שיערי בלונדיני הצבוע, נראה ממש טבעי. לחיי עם סומק ורוד, העיניים שלי עם צלליות בצבע כחול עדין, וריסיי עם מסקרה סגולה. כל מה שנשאר זה קניות מחר בבוקר, ואני יכולה לשכוח את עברי.
2
אני מתרווחת על המיטה. לקח לי לא מעט זמן למצוא דירה זולה בכפר הקטן הזה. בסוף מצאתי, דירה של עשר שקל בלבד ללילה. אני אהיה כאן חודש, ועד אז אצטרך למצוא עבודה. אני לא חוזרת לעולם הפשע. כרגע אני בטוחה, כי מי יזהה אותי? אבל מספיק חבר ילדות אחד, והלך עלי.
כשהייתי קטנה, חלמתי להיות מפורסמת. ככל שגדלתי, מצאו אצלי עוד ועוד כישרונות, הכי בולט היה השירה. אך לאחר שהורי נסעו ללילה בדרום, ויותר לא חזרו לעולם, נסגרתי. עברתי לגור אצל בית דודתי, ולמרות כל הפינוק שהעניקו לי שם- לא הייתי מאושרת. הכול היה נראה לי לא אמיתי- כאילו אני מחריבה את חייה. אז ברחתי מהבית בגיל שש עשרה, ודאגתי לעצמי- אוכל, מים, מקום ללון...
אני קמה מהמיטה, ומביטה שוב פעם בבגדיי. בשמלה הירוקה, האדומה, בבסריג הלבן, במכנסי הג'ינס המשופשפות.
אני סוגרת את הארון למשמע הדפיקות על הדלת, של גברת קוטר, מנהלת בית הדירות. בבית בדירות יש עוד נערים צעירים בגילי, רק הם גרים כאן- ואני רק זמנית.
"בואי, סמנטה." היא אומרת לי, משתמשת בשמי החדש בחרתי לעצמי. "ארוחת בוקר."
אני מחכה עד שאני שומעת את צעדיה הרמים שיורדים במדרגות. אני שמה חולצה בצבע שמנת, מכופתרת, ומלבישה את מכניסי הג'ינס ויורדת למטה. ניחוחות של ירקות טריים, לחם אפוי בדיוק בכמות הזמן הנכונה, ביצים קשות שבושלו יותר מידי זמן והתפצלחו, ריח של סירופ שוקולד, שעומד על ראשו לצד צלחת מלאה פנקייקים. כמה זמן לא אכלתי ארוחה כזאת...
אני מתיישבת ליד בחורה, פחות או יותר בגילי, ומצד שני ליד בחור, שגדול ממני בשנה שנתיים. הוא מושיט לי יד ללחיצה, ומציג את עצמו. שמו מארק ג'יימס, והוא היה בעבר שחקן פוטבול מפורסם, מה שמסביר את שריריו. אחרי זה הבחורה הבלונדינית, ששמה אמילי פורס. היא ומארק זוג כבר למעלה משנתיים, אך אינם מתחתנים עדיין. לאחר שאני שואלת אותם למה, הם אומרים שהם רוצים עוד זמן.
לאחר שגברת קוטר מתיישבת, ודוחסת פנקייק לפייה הגדול, מתחילה הארוחה. עשרים וארבע נערים ונערות, חוטפים, צוחקים ומדברים.
מארק מבקש ממני שאעביר לו את קנקן מיץ התפוזים, מנסה לגבור על קולות השיק- שוק של הכלים. אני מעבירה לו את מיץ התפוזים, משתדלת לא לשפוך ממנו דבר. הוא אומר תודה בניד ראש קל.
"את לא אוכלת?" שואלת אמילי, ואני מגלה רק עכשיו שצלחתי ריקה, לאומת כל הצלחות בשולחן שאני יודעת, שחצי מהאוכל שאותו העמיסו, יילך לחתולים של גברת קוטר.
בתגובה לשאלתה של אמילי, אני ממלאה את צלחתי בדברים, שאני אפילו לא שמה לב מה הם.
"השיער שלך פרוע לגמרי." אומרת אמילי, שגמרה לאכול. היא כנראה שמה לב שאני לא מתכוונת לאכול את מה שיש בצלחתי, כי היא תופסת בידי ומושכת אותי לחדרה, שנמצאת בקומה השלישית.
אמילי מושיבה אותי על כיסא, מול מראה קטנה. היא קושרת לי סרט לעיניים, ומתעלמת מהמחאות שלי.
אני מרגישה את המסרק מחליק את שיערי, ואחרי זה את ידיה החמימות שאוספות אותו לתסרוקת, שכנראה בקרוב אדע מה היא.
היא מורידה את הסרט. אני מביטה במראה. שיערי אסוף לצמה, שום דבר מיוחד. וכשאני אומרת תודה, אני יודעת שהיא שומעת את האכזבה בקולי, אך מגיבה ב- "בבקשה".
אני הולכת לחדר, ונשכבת על המזרון הרח, ונרדמת תוך כמה דקות, עד הבוקר שלמחרת.
3
"על הספר הזה דיברת, מתוקה?" אני שואלת.
הילדה מנידה בראשה. "אמרתי 'הארי פוטר*'! לא יהלומים! איך הגעת לזה?" היא מתנפלת.
"ששש, אנחנו לא צועקים כאן. בואי נירגע." אני מנסה. כנראה עבודה בחנות ספרים לא הייתה רעיון טוב, כי הבנתי בסופרים לא מעולה. "מה שם הסופרת?"
"ג'ייק קיי רולינג." היא אומרת בכעס, ואני מתאפקת שלא לתת לה סטירה מטלטלת, שתעיף אותה מכאן, עד לצד השני של העולם.
אני הולכת למחשב, ומקלידה.
נגמר במלאי.
"אני מצטערת...." אני ממלמלת. "נגמר. את רוצה ספר ממבצע אחד פלוס אחד מתנה?"
"את יודעת מה אני רוצה?" היא שואלת, לפתע בקול תמים ומתוק.
"מה?" אני אומרת בחיוך.
"שתסתמי ת'פה."
"תסתמי ת'פה את, כלבה!" אני צורחת, מתעלמת מהמבטים שהלקוחות נועצים בנו.
אמא שלה מגיעה, והילדה הדוחה עושה את עצמה בוכה. האם עוטפת את הילדה בחיקה, ומביטה עלי בניד ראש. אני מזעיפה אליה פנים.
"הצליח לך?" שואל מארק בחיוך בעודו שולף מצקת מהמגירה במטבח, ושם לו מרק גזר בתוך קערית מעוטרת קישוטי זהב.
"למה אתה מתכוון ב'להצליח'?" אני שואלת בפה מלא פסטה.
"את יודעת," מצטרפת אמילי. "מכרת ספרים?" היא מניחה את ידה על כתפו של מארק, והוא נושק ללחייה.
"רק ארבע. ו... איך להגיד את זה?" אני מסתכלת למעלה, כאילו מבקשת עזרה מאלוהים.
"אמרתי כלבה לילדה בת 12." אמילי ומארק פולטים את האוכל מרוב צחוק. אני מחייכת בשביעות רצון על כך שהצלחתי להצחיק מישהו על מה שעשיתי היום. הבוסית שלי אמרה שעוד פעם אחת, אני צריכה למצוא לעצמי עבודה חדשה.
"תגידו, אתם ילדים קטנים?" נושפת עלינו גברת קוטר מאחורי גבנו.
"אה.. אני תכף מנקה את זה..." אומרת אמילי, בלי להביט אחורה.
"א... אני חייב לשירותים. נתראה גברת קוטר?"
"כמה זמן כבר לוקח להיות בשירותים?"
"זה, זה מספר שתיים..."
אני ואמילי מביטות אחת בשנייה, מתאפקות לא להתפוצץ מצחוק.
"טוב, חברים... תודות לאמילי, מארק, וסמנתה- ארוחת הערב הסתיימה." קולות רטינה נשמעים מכל אבר. אני מחייכת, ומשפילה את מבטי כלפי מטה בבושה.
"הי," מישהו קורה לי מאחורה. "אמרו לך פעם שאת יפה?"
"אני לא אתחתן איתך." אני אומרת, וכל חבריו צוחקים.
אמילי מתיישבת לידי על המיטה. "רוצה לבוא איתי ועם מארק מחר לים?" היא שואלת.
"נשמע מגניב," אני מחייכת. "אבל..." אני נזכרת בבעיה שלי. עדיין לא מצאו את מייל, זאת אומרת, אותי. ויש יותר מידי אנשים בחוף הים...
"אבל?" אמילי נבהלת. אבל, אני לא יכולה לאכזב אותה!
"אה," אני מתקנת את עצמי. "שום אבל. יהיה כיף."
היא אומרת שיש רק משהו אחד שהיא חוששת ממנו, שנהיה שם לבד.
"למה?" אני שואלת.
"מייל מרס עוד לא נתפסה." אבן נופלת על ליבי. היא מפחדת ממני, בלי לדעת שזו אני.
"המשטרה העלובה הזאת עוד לא תפסה אותה?" אני אומרת.
4
הדבר האחרון שמארק העמיס היה גיטרה. כששאלתי אותו למה הוא מביא גיטרה, הוא הסביר לי שזה כיף להסתכל על הגלים, ולנגן ולשיר, גם אם לא יודעים לשיר.
מארק נוהג, אמילי יושבת לידו ואני מאחורה.
אמילי שמה את הרדיו בפול ווליום, על תחנה של שירי שנות השמונים. לטענתה, המוסיקה של השנים האחרונות חרא אחד גדול, ודווקא אני אוהבת את מוסיקת הפופ שהשתלטה על העולם.
הנסיעה לחוף נמשכת כחצי שעה, ואני בעשר דקות האחרונות נרדמת, לאחר שאמילי מנמיכה את המוסיקה.
"תתעוררי..." מנער אותי מארק. אני פוקחת את עיניי. ריח המלח והקצף של הים חודר את נחיריי. אני יוצאת.
אמילי עם בגד ים, טובלת את רגליה בתוך המים. מארק אומר לי להיכנס, ושהוא ילך לאסוף קרשים למדורה. הוא מסרב בתוקף להצעת העזרה שלי.
המים קרים, אז אני מחליטה שלפני שאכנס אשב ליד אמילי ואטבול את רגליי.
אני מתיישבת לידה, וטומנת את רגלי בחול הרך. הגלים מגיעים עד לברכיי, ומרעידים את כל גופי. אני יכולה להיות שעות ככה, עם בגד ים, משקפי שמש, לשכב על החול ולהקשיב לצלילי הגלים המתנפצים על החוף.
"אלה החיים, אה?" אומרת אמילי ולוגמת מבקבוק הקוקה- קולה שמארק קנה לי ולה. לפני כמה דקות הוא עבר כאן, והביא לנו את הבקבוק.
אני מהנהנת לאות הסכמה. לאחר כמה דקות גם מארק מצטרף, מתיישב ליד אמילי, והיא טומנת את ראשה בחיקו. הם נראים כל כך יפים ביחד.
נמאס לי לשבת, אז אני נכנסת יותר עמוק. ועוד יותר עמוק. משעמם לי לא לפעול כל כך הרבה זמן.
"הי, סמנתה!" קוראת אמילי. "את כבר רחוקה!"
והיא צודקת, כי כשאני מסתכלת אחורה, אני במרחק כחמש מאות מטר מהם, ובנוסף, אני לא עומדת כאן.
"אני באה!" אני אומרת, אך הגלים סוחפים אותי אחורה, מנסים לקחת אותי איתם, אל לב הים, להראות לי את פלאי העלם מנגד רצוני.
"עזרה?" צועק מארק, שעכשיו נראה כמו גמד. אני אומרת שלא, כי איני יודעת איך אמילי תגיב אם תראה את מארק סוחב אותי על גבו.
"אני באמת מסתדרת!" אני משקרת. בלי פאניקה... אני אומרת לעצמי, אבל זה קשה. אני נכנסת עוד ועוד יותר עמוק. מה אם יהיה כריש? אני רוצה לתת לי סטירה על כך שאני מלחיצה את עצמי כל כך.
הגלם עצומים, ומכסים את פניי. אם לא אמצע פתרון, אטבע בעוד כמה דקות.
רגע לפני שאני מתחילה לשחות חתירה לעבר החוף, גל ענק מטביע אותי. אני מספיקה לקחת אוויר.
הראש שלי שוב מחוץ למים. עוד גל. הראש בתוך המים. לאחר שהתהליך הזה ממשיך עוד פעם ועוד פעם, בשלב מסוים אני כבר לא מרגישה כלום. רק רואה. ואז גם לא רואה.
"היא התעוררה."
אני פוקחת את עיניי בבהלה, אני עירומה, ומעלי חמש שכבות של מגבות. אני עדיין בחוף הים, יושבת מול המדורה, ומולי מארק ואמילי.
"מרגישה יותר טוב?" שואל מארק, ואני מנסה להגיד שכן, אך שום קול לא מצליח לבקוע מפי.
אמילי הולכת לעברי, ומביאה לי מרשמלו משופד על מקל, שהיא צלתה.
"חשבנו שכמעט איבדנו אותך..." היא ממלמלת וחוזרת למקומה. הם מחליטים שצריך לעבור את הטראוומה, ומארק מתחיל לנגן בגיטרה את השיר "China girl " של דיויד בואי.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-7 חודשים יפה! kida☯ <font color =800080>
-
לפני 12 שנים ו-7 חודשים להמשיך? אור
-
לפני 12 שנים ו-7 חודשים הו,כן! kida☯ <font color =800080>
-
-
-
