מייחלת למוות שיבוא,כי לא נותר לה דבר,נאמר כבר במקורותינו כי "עני חשוב כמת" ולה כבר אין מה לתת.
אסירה בתוך כלאה אותו בנתה בעצמה,פעמים רבות ניסתה להרים את עצמה מהריצפה ,להרדים את הכאב הנוגס כיצור מורעב בקרביה החלולים, ולרגעים מסויימים למצוא מפלט בחיוכי ילדים שהוענקו לה חינם, בשיר ששמעה והריץ לה את הדם, שורה מתוחכמת שגרמה לה לגחך או מראה של חסד שעל פניה העלה חיוך מתמשך.בהתחלה היא רצתה לשתף את כולם ,מקוננת על מכאוביה ואת דיכאונה חושפת לעולם אך מהר מאוד קלטה כי רוב האנשים אינם אוהבים קיטורים של אחרים וגם הם מחפשים למי לשוח על בעיות ומכאובים.
משום שהאדם הוא בסך הכל אדם, בן אנוש בנוי כמו כולם,זקוק להשבעת מאווים ,חלקם גשמיים וחלקם רוחניים,זקוק לחום ואהבה,פגיע ולעיתים אף פוגע בסביבה, ולמרות הרצון הטוב להתנהג באנושיות לעיתים ולסייע לקרובו הוא נוטה לרוב להתעסק בזנבו.
לכן החליטה לא לחשוף שום מידע וכילדה מצטיינת תמיד דקלמה בחיוך מעושה "הכל בסדר,יהיה טוב, נו למי היום אין צרות, רק שנהיה בריאים ושלא יהיה יותר גרוע" בעוד ידיה מנגבות את הדם השותת מליבה הקרוע.
כל שנותר לה זה להעיף מבט אל השמיים האפלים כשדמעות חמות על לחייה צונחים ולבקש שיבוא החידלון ויעטוף את נפשה ברשת קורים דקים ועדינים ומים צוננים יזלגו ויכבו את כל העלבונות הצורבים ושמן טהור ידביק את מה שנותר מליבה השבור לרסיסים.
רבות נאבקה להיאחז בחיים אך כעת היא שואלת את עצמה ,עבור מה?
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
