כמה דפיקות איטיות נשמעו בדלת. ניגשתי לפתוח אותה ושם עמד רומיאו כשריח אלכוהול נודף מפיו. הוא הניח את ידו הכבדה על כתפי והזיז אותי צידה בגסות בעודו מתנדנד פנימה אל החדר. הוא נשכב לאחור וצנח על הספה בחבטה. חיכיתי כמה שניות כדי ששובל הריח שהוא הותיר מאחוריו יתפוגג מעט ואז הלכתי בעקבותיו בעוד שאני סותמת את אפי ופי מפאת הריח מעורר הבחילה, של אלכוהול, קיא וזיעה, שלא באמת התפוגג.
התבוננתי בו שוכב על הספה והרצתי בראשי את חלקיקי הזיעה המטונפת שלו נספגים לעד בבד הספה שלי. איך בכל תזוזה שלו ריח עורו המלוכלך דבק בספה. כל שרציתי באותו רגע של חלחלה היה להקים אותו עם מקל מהספה ולגרש אותו מכאן. אני לעולם לא אוכל לשכב על הספה הזו שוב.
"הרבה זמן"
פלטתי לבסוף
"כן"
הוא אמר בחיוך רחב מדי וצחק בחיוך מלא שיניים צהובות.
הוא שלח את ידו אליי ואחז בכוח בזרועי. הוא ניסה למשוך אותי אליו ואני החלקתי את ידי מתוך אחיזתו במהירות. הזיעה המלוכלכת שלו נותרה על ידי. הרגשתי בחילה מטפסת במעלה גרוני.
"אל תיגע בי"
"למה מותק?"
"אל תקרא לי מותק"
הוא הסתכל בעיני בעפעפיים חצויים, עדיין עם החיוך מכוער על הפנים.
"מותק שלי"
"אני לא היא, תפסיק עם זה"
"כמה שטויות את מדברת, מותק שלי, בואי הנה, בואי אליי"
הוא שוב ניסה לשלוח את ידו אלי בגמלוניות. הפעם הספקתי להתחמק.
"טוב אם את לא מוכנה לעשות את זה אז אני אעשה את זה"
הוא התחיל להתיר את כפתורי חולצתו הדהויה ואז פרס כל צד עם כפתורים לצד אחר, כך שפלג גופו העליון נותר חשוף.
"בואי אליי, בואי.."
היו לו כמה צלקות ישנות שכבר הכרתי טוב מדי. צלקת ארוכה שהתחילה בבית החזה והסתיימה קצת מעל הטבור, אחת שעיטרה את כל צד גופו הימני שהיה מופנה אליי ועוד אלפי צלקות קטנות יותר. בחלק מהמקומות לא היה ברור מה צבע עורו האמיתי ומה נובע מגוונן הדהוי של הצלקות.
"אני רוצה סקס, ואני רוצה אותו עכשיו, בואי הנה"
שתי ידיו היו שלוחות לעברי. ציפורניו היו מלוכלכות ושבורות.
"יוליה לא כאן"
"את אף פעם לא כאן, מותק שלי, ועכשיו אני רוצה אותך כאן, עליי, זזה בקצב הנכון. בואי הנה, אין לי סבלנות לשטויות שלך יותר"
"אני לא יוליה"
ידיו צנחו מן האוויר ונשלחו לפניו. הוא התחיל לגרד לעצמו את הפנים בעוצמה ומהירות מפחידה, תוך כדי שהוא צורח בתסכול.
"מה את לא מבינה, תפסיקי עם המשחקים שלך ובואי לכאן. אני לא רוצה לשחק יותר, בואי לכאן, עכשיו, בואי.."
סימנים אדומים התחילו להופיע על פניו המכוסות בטירוף וזיעה.
"היא למעלה"
"אז תביאי אותה לפה"
"אני לא יכולה"
"למה את לא יכולה?!"
"היא עסוקה"
הוא המשיך לגרד את עצמו ושרף לי בפנים רק מלהסתכל עליו עושה את זה.
"עם לקוח"
הוספתי ואמרתי. הוא התחיל לצחוק. לצחוק חזק. חזק מדי.
"הזונה המטונפת הזו.. רק את זה היא יודעת לעשות, הא?"
שתקתי.
"זונה מטונפת.."
הוא מלמל.
"בואי הנה עכשיו, חתיכת זונה, בואי ותראי את הפרצוף המלוכלך שלך!"
הוא שאג פתאום.
שמעתי קול צעדים יורדים במדרגות ויוליה הופיעה עטופה בסדין, כשכל איפורה מרוח ושיערה פרוע.
"מה אתה רוצה?"
היא אמרה בנונשלנטיות והדליקה סיגריה שנחה על שפתיה הנפוחות.
"זונה מטונפת"
שום תזוזה לא נראתה בפניה. היא רק נשפה את העשן מפיה ונחיריה והסתכלה בו.
"מה חדש?"
ההבעה על פניו התחלפה באחת. החיוך הרחב מדי שב ונפרש על פניו.
"מותק שלי, בואי אליי, בואי.."
הוא שוב שלח את ידיו המזוהמות אל האוויר.
"אני באמצע עבודה"
היא אמרה באותו קול מונוטוני וטפחה בקצה הציפורן האדומה שלה על הסיגריה, שהשילה חלקיקי אפר שחורים אל הרצפה. היא הסתובבה בגבה אלינו והלכה לכיוון המדרגות. הוא הסתכל בה עולה במדרגות ונעלמת.
והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
