איך יום כיפור אמור להראות כשהוא רגיל?
חגיגי,מיוחד,יש בו גם סוג של עצב בגלל הצום והתעלות.
יום כיפור שעבר שלי,בהחלט לא היה ככה,דמיינו שביום כיפור יש אוירה של מלחמה בבית הכנסת,מדי פעם שומעים צעקה או בכי ובאולם הכניסה המלא לחלוטין ילדים ונשים,נשמעים מלמולים מפוחדים,אומללים,מיואשים.
כך היה נראה יום הכיפור שלי.
הכל התחיל כשהלכתי לשירותים,ממש אחרי מנחה,וראיתי שני חיילים לחוצים,מסתכלים בכל מקום ואפילו בודקים בתאים,כשאחד מהם מדבר בטון לחוץ למכשיר קשר,מוזר.
אבל ממשיכים,עד "שמע" הכל היה פחות או יותר בסדר.
פתאום נשמעו מלמולים וצעקות מבחוץ,דלתות נטרקות,תינוקות בוכים ואנשים רצים ממקום למקום.
אבי יצא החוצה ואני בעקבותיו,ראינו בדרך את אמא,שהחלה לבכות,ובקול חנוק אמרה "היא יצאה החוצה,עם הקטן,היא בדרך לבית!" אמי התכוונה לאחותי הקטנה בת השמונה שיצאה החוצה יחד עם אחייני בן החמש.אבי יצא במהירות החוצה,ואני מתוך תמימות ואי ידיעה לשמה עקבתי אחריו,אב רץ במדשאות במהירות שלא ידעתי שיש לו,לעבר הבית,לפתע עצר אותי אחד השכנים שלנו כשהוא עם נשק,ואמר לי להכנס פנימה,צעקתי עליו,ואין לי מושג למה "למה,למה צריך להכנס!" ישירות בלי לנסות להסביר,אמר "מחבל פרץ ליישוב,זה מצב חירום,אין לך ברירה" "אבל אחותי שם" צרחתי "ואחיין שלי ושתי האחיות הגדולות שלי יחד עם ארבעה ילדים מתחת לגיל שנתיים,ומחבל בחוץ" הוא הסתכל עליי,ולאחר שניית מחשבה החליט "זה לא משנה אתה פה" חזרתי לבית הכנסת בריצה,מלא תסכול,אמי עמדה וחיכתה שאחזור,וביקשה שאכנס לבית הכנסת "עכשיו יותר מתמיד,התפילות שלך יעזרו" נכנסתי לבית כנסת לקראת שמונה עשרה,והתפללתי בדבקות עצומה שאף פעם לא הייתה לי,בינינו כל הזמן חשבתי על מה שקורה בחוץ,אבל ממש ממש התכוונתי.
לאחר שמונה עשרה,הודיעו שזה כנראה לא מחבל,אלא חיה,ואפשר לצאת,אבל עדיף שלא.
יצאתי,בריצה מהירה לאורך כל הדרך,רצתי ורצתי,והגעתי הביתה בלי שאף אחד תקף אותי,התחלתי להרגע,אבל אולי הנורא מכל בפנים?
נכנסתי,וברוך ה',הכל היה בסדר,כולם היו בריאים ושלמים ובבית.
ואז אחייני שאל אותי מהקומה העליונה "ישראל,לא פחדת?"
נפלתי על הספה והתחלתי לבכות...
. . .
הסיפור באמת קרה לי יום כיפורים שעבר,ולעולם לא אשכח אותו.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
