שירלי מעריכה אותי. היא לא הביאה עלי כלבה אחת וגם לא שתיים. עשרים. עשרים נשים עם רצח בעיניים, לק שחור ואקדחים שלופים. רותם זיהה את הראשונה ונתן כזאת צרחה שהיא כמעט מתה מהתקף לב. אחר כך היא באמת מתה, אבל בגלל הכדור שתקעתי לה בין הצלעות. חברה שלה הסתתרה מאחורי הגופה שלה וירתה כמה פעמים. בסוף פוצצתי לה את הראש ושלחתי לאן שהחברה שלה מחכה לה.
ככה זה נמשך, נשים צורחות ומקללות נכנסות מהחלונות, מהגג, מהארובה... היו שם כל כך הרבה צרחות עד שאפשר היה לחשוב שזה חדר לידה. אני הייתי בטראנס – יריתי לכל הכיוונים. התגלגלתי על הרצפה, הרמתי את הראש ושוב יריתי. המניאקית האחרונה הייתה מהירה מאוד, והכדור שלי פגע לה בכתף. היא צרחה והאקדח שלה נשמט מהיד. כשכיוונתי אליה את האקדח ראיתי שזאת שירלי בכבודה ובעצמה.
"טוב מותק, תחייכי כי זה הולך להיות טיפול הפנים האחרון שלך."
היא קיבלה את זה כמו אישה. לא בכתה ולא התחננה. אבל לא הספקתי ללחוץ על ההדק. רעש של טעינת אקדח נשמע מאחוריי. כשהסתובבתי נעתקה הנשימה מפי.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
