פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 1275 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 12 שנים ו-6 חודשים פגישת מחזור מהסוג המופרך אלון דה אלפרט
***
עשרים ושבע הנשים ששכבתי אתן משוטטות בעצבנות באולם המרווח, כוסות שמפניה דקיקות בידן והן לוגמות מהן בחוסר מנוחה, רובן מסתכלות לכל עבר מתוך נסיון למצוא מכנה משותף, ובודדות מצליחות לקשור שיחה ביניהן, מכירות זו את זו בנסיבות עלומות. אני מתהלך ביניהן, לבוש חליפת פשתן בצבע בז', בעצמי לא רגוע ממש, מרגיש אחראי, כמו רועה צאן עם עדר כבשים חדש, רק שלא תיעלם לי אחת.
עשרים ושבע.
תמיד השתוקקתי לקבץ אותן יחד, במין פגישת מחזור ביזארית, מתוך סוג של דחף אספני שיצא מגבולות הנייר וקטלוג השמות או הציונים, אם היו כאלה.
לא, האמת היא שלא היו ציונים. היו נסיונות מיון נוסטלגיים בעיקר, של צבע ואורך שיער, גוון עיניים, משך הזמן שהיינו יחד, בסופו של דבר אפילו סדר כרונולוגי מדוייק כמעט ולא הצלחתי לשחזר. בקושי שמות פרטיים. לא תמיד שמות משפחה. חלקן היו מזמן, וחלפו במהירות גם אז.
ארבע מהן לא יהודיות. שמונה עם עיניים כחולות או ירוקות. ארבע עשרה ירושלמיות. שלוש בחו"ל. רוסיה מוסקבאית אחת, שתי דניות, דרום אפריקאית אחת, קולומביאנית אחת, גרמניה אחת, עשרים ואחת ישראליות. שבע בנות פחות מעשרים, מתוכן שלוש בנות פחות משמונה עשרה. חמש מבוגרות ממני, אך אף אחת לא בת למעלה משלושים, חוץ משירי, למעשה. שלוש בתולות. חמש בלונדיניות, שתי ג'ינג'יות, שתי חיילות, ארבע תיכוניסטיות, אחת עשרה סטודנטיות - לאמנות, יחסים בינלאומיים, אנימציה, מחשבת ישראל ויהדות, תקשורת חזותית, צילום, פסיכולוגיה, הנדסה, תעשייה וניהול ומדעי המחשב. ספרית אחת. עורכת דין אחת. פקידת בנק אחת. שלוש שמעולם לא ידעתי את שם משפחתן. לעשר מהן אמרתי שזה לא הן, זה אני. אחת קרובת משפחה רחוקה.
שירי היתה (ועדיין) אתי כבר חמש שנים. מספר תשע היתה אתי חמישה עשר חודשים, ואילו שתיים, חמש, שמונה, אחת עשרה, שמונה עשרה, עשרים ואחת, עשרים ושתיים ועשרים וארבע היו אתי לילה אחד בלבד. לחלק מהן הייתי צריך להזכיר את קיומי כשהתקשרתי אליהן - ודווקא אלה מסתובבות כשמבט משועשע בעיניהן, כאילו נכנסו בחינם למסיבת קוקטייל פרטית. עד היום הן היו לא יותר מעובדה סטטיסטית. כאן, עכשיו, כולן שוות.
שתיים היו חברות לשעבר של חברים. אף אחת לא היתה נשואה. אחת לסבית. אחרי לפחות שלוש מהן נגעלתי קצת מעצמי.
ארבע הגיעו רק בשעתיים האחרונות משדה התעופה, אחת מהן אוחזת בידו הקפוצה של פעוט בן שלוש פעור עיניים חומות. לא שלי, כמובן - בלונדיני, פנים סלביים, ולמרבה ההקלה, פשוט צעיר מדי. ביקשתי לא להביא בעלים, או חברים לחיים. קצת מביך מדי.
הנה הראשונה שלי, זו שחפנה את בתוליי ותלשה אותם מגופי המבוייש לפני קצת יותר מ, הבה נראה, שבע עשרה שנה, אלוהים אדירים. היא משוחחת עם מספר שמונה, כשהן בוחנות זו את זו בעיניים חשדניות. התברר להן שאיכשהו חלקו ביניהן לא רק אותי אלא שני בחורים נוספים. טעם דומה בגברים? קשה להאמין. אחרי הכול, ירושלים קטנה כל כך, והמבחר מצומצם יחסית. מספר אחת לבושה בשמלת תכלת מזעזעת, שלמרות רוחבה מסתירה בקושי את גופה הגדול. היא מורה לביולוגיה, גרה במבשרת ציון, ויש לה שני ילדים בני שש ושבע. היא מבחינה שאני מביט בה ומחייכת לעברי חיוך שחושף שיניים עקומות. לעומתה, מספר שמונה יפה נורא. יש לה שיער קצר בצבע חום כהה, והשמועות אומרות שהיא לא לגמרי בסדר בראש, והיא יוצאת ונכנסת למוסדות. הייתי מאוהב בה עד מעל לראש כשהייתי בן שבע עשרה, אבל היא לא התייחסה אלי בשיט. בזמן מלחמת המפרץ (הראשונה) שמתי את נפשי בכפי יום אחד והדבקתי לה ורד עם שיר על הדלת. רומנטי שכמותי, היא אפילו לא טרחה להתקשר בחזרה. אחרי שנתיים בערך נפגשנו במקרה, ובלילה הלכנו יחד לסרט בקניון מלחה. אחרי הסרט חזרנו ברגל הביתה. בדרך נכנסנו לאיזה מקלט של בניין והזדיינו על איזה כסא רעוע שהיה שם. זיון מסורבל, חפוז, מגושם ומלוכלך, שכלל תחתונים מופשלים בבהילות, נשיקות לחות ונואשות, אנחות מוזרות ומעבר לכל אלה, תחושת סיפוק משונה, כמו צ'ק דחוי שנפרע פתאום. נראה לי שלא ראיתי אותה מאז. היא רואה אותי ומשפילה את עיניה. אני נפנה משם, ונתקל במבטה של שירי שיושבת לבדה סמוך לקיר, רגלה נעה מעלה ומטה בחוסר שקט. היא ממש לא רצתה להיות פה, והרעיון היה נראה לה מטופש מלכתחילה. "אתה כזה אגואיסט, למה אתה עושה לי את זה? וגם כל המספרים האלה, זה פשוט מגעיל" היה חלק קטן ממה שהיא אמרה. אני אשלם על הפרוייקט הזה ביוקר, אבל אולי זה היה שווה את המאמץ. עניתי לה, בגדול, שהיא צריכה להרגיש הכי נוח מכולן, שהיא בסוף תפסה אותי, חלומה של כל נערה פולניה... היא הוציאה לי לשון, עדיין עצבנית. כאן היא מספר עשרים ושבע, אחרי הכול.
הייתי חייב להזמין את כולן. גם את אלה שגורמות לי, בהיותן כאן, מבוכה מסויימת. לא בכולן אני גאה. מספר עשרים ואחת היא הוכחה ניצחת שהיצר חזק ממני. זה היה בקיץ, לפני שש שנים וחודשיים. היא הציעה לי כבר כמה פעמים לפני כן לשכב אתה, "אפילו פעם אחת, רק כדי לראות אם כל השמועות ששמעתי נכונות". למרות המחמאות המוגזמות, סירבתי. היינו ידידים, ואיכשהו זה היה נראה לי לא נכון. באותו ערב היא ישבה אצלי בבית, דיברנו, שתינו בירה ועישנו. הדיסק שהיה במערכת הסתיים לפתע ובשקט שהשתרר שמענו את השכנה שלי מלמעלה מזדיינת. הייתי שומע אותה בערך פעמיים בשבוע, כשהחבר שלה היה מגיע לבקר. במקרים האלה אהבתי תמיד לצאת החוצה ולראות כל מיני זקנים מנחלאות שעברו במקרה ברחוב ופתאום נעצרו שם לפני הבית, מעמידים פנים כאילו איבדו שם משהו. בכל אופן ישבתי שם עם מספר עשרים ואחת, והקשבנו בחיוכים מתרחבים למיטה החורקת מעלינו. לא יכולתי יותר. "יאללה בואי", אמרתי לה. בבוקר כבר לא היינו ידידים יותר.
כולן כאן אבני דרך בחיים שלי. דרכן אני מצליח להיזכר בתקופות נפלאות או עגומות שעברתי. את מספר אחת עשרה, למשל, היכרתי בתאילנד, קופנגן, בשמיני למרץ 1997. התיישבתי בשולחן שלה באחת המסעדות על החוף ודיברתי אתה על פילוסופיה וקולנוע במשך שלוש שעות לא הכרחיות עד שהיא הסכימה לבוא אלי לבונגלו. אני זוכר את עצמי, כמה שעות מאוחר יותר, מביט בישבן הלבנבן שלה, תוך כדי זיון אומלל של בוקר, בעוד אנחנו מקשיבים בחצי אוזן לזיון המטורף שהתנהל באלימות ובקולי קולות בבונגלו הסמוך. חשבתי לעצמי אז, כמה שאני שפל, וקר מזג, ודפוק, ואיזה מזל שאני לא לבד, אחרת הייתי ללא ספק הולך להטביע את עצמי כאן בים מרוב ייאוש. בצהרי אותו יום, בעוד אני שותה מבקבוק למון פאנטה צונן, ניגש אלי בחור ישראלי מזוקן, הצביע על מספר אחת עשרה ששחתה במים לא רחוק משם, ונפנפה לעברנו, אם אכפת לי שהוא ינסה להתחיל אתה. לך על זה, אמרתי לו. איטס א פרי פאקינג קאנטרי. שיהיה לך לבריאות. אחרי שעתיים ראיתי אותם עוזבים ביחד את החוף. הרמתי את היד והזמנתי מהמלצר הצולע והחייכני עוד עוף עם קשיו, ושיהיה חריף. כל מה שרציתי אז היה להמשיך את הטיול בלי יותר מדי כאבי לב ותחושות בעלות מיותרות. שנתיים לאחר מכן פגשתי אותה במקרה באיזה שוק אמנים באוניברסיטת בן גוריון, כשמכרתי שם חולצות. היא נראתה מעולה. דיברנו קצת ואז היא היתה צריכה להיכנס לשיעור שלה בסטטיסטיקה. (חה! סטטיסטיקה). עכשיו היא יושבת על כיסא ליד מספר שבע עשרה ומחייכת אלי. משעשע לחשוב שכולנו שייכים לעוד קבוצות אחרות, שכל אחד או אחת הוא בעצמו גם נתון סטטיסטי אצל כל מי שחלק אתו אי פעם מיטה. או רצפה. אצל כל אחת מהבחורות האלה גם אני מספר. לפעמים אחת, לפעמים ארבע עשרה. לפעמים שמונים.
גם את מספר שתים עשרה הכרתי בחו"ל. צעירה דנית אדמונית, שהתחילה אתי בשעת צהריים שמשית וכחולת שמים בקופנהגן. מאות סטודנטים בלונדיניים שזופים שסיימו את היום האחרון שלהם באניברסיטה ישבו על שפת תעלת מים במרכז העיר ושתו טובורג רד. עברתי שם עם התרמיל הענקי שלי על הגב ופתאום היא קמה מתוך הקהל כמו ונוס מן הצדפה, וקראה לי לבוא, כן, כן, אתה. היא שאלה אותי אם אני רוצה להצטרף אליהם, וזרקה לי בקבוק מתוך ארגז הקרח. הייתי אמור לקחת את רכבת הלילה לאוסלו, אבל שיניתי את התכנית תוך שניה, משיקולים מיניים בעיקר, עליי להודות. גרתי אתה בדירה הקטנה שלה בלונגבו שלושה חודשים, וכל הזמן הזה הרגשתי כמו הבחור היהודי המטונף שמזיין איזו גויה, ואיזה התקף לב אבא שלי יחטוף אם אני מביא אותה הביתה. היום היא גרה עם החבר שלה ושתי הבנות שלהם בפרבר ירוק ושקט מחוץ לקופנהגן, ושולחת לי בכל שנה גלויית ברכה לחג המולד. היא לא כותבת לי "הפי חנוכה" או משהו דומה. עדיין אין לה מושג שיהודים לא חוגגים את חג המולד. כעת היא עומדת ומדברת בדנית עם מספר חמש, ואני יכול לראות שהיא כבר קצת שיכורה. היא צוחקת פתאום ושתיהן מסתכלות עלי בפנים סמוקות, אומרות זו לזו משהו בדנית (בטח סקול) ומקישות בגביעי השמפניה שלהן. מספר חמש עדיין מחייכת. יש לה שיניים עם רווחים מקסימים ביניהן, היא שמנמנה ויפה מאוד, עם שער שטני עד הכתפיים ועיניים בצבע תכלת בהיר. היא גרה עם איזה אקס מארינס בן חמישים שהוא גם קרוב משפחה שלה, עדיין בדנמרק. הייתי סטוץ ללילה שלה, כשהיא התנדבה באחד הקיבוצים ליד ירושלים. אני זוכר שצעדנו בחמש בבוקר לעבר ההוסטל שלה מעל האנדרגראונד, ושאלתי אותה מתי נוכל להיפגש שוב. היא הבהירה לי, לתדהמתי, שהיה נחמד, אבל לה יש את החיים שלה, לי יש את שלי, ותודה ולהתראות. כשהתקשרתי אליה היא בקושי זכרה אותי, ובהתחלה בלבלה אותי עם בחור ישראלי אחר שהיה חבר שלה בקיבוץ, ערן. (שאותו שנאתי מבלי לפגוש או לדעת מיהו).
למרות שזו קלישאה איומה, באמת אהבתי את כולן. כשהייתי אתן, אהבתי אותן. נתתי להן אהבה, גם אם זה היה ללילה אחד, או אפילו לחצי שעה. גם כשאני מסתכל עליהן עכשיו, אני אוהב אותן. גם כמו אוסף שהתגשם פתאום, אבל גם באופן אנושי, כל אחת וסיבותיה.
המבוכה התפוגגה מעט, והתרעומת הפמיניסטית שאחזה בהן בהתחלה כמעט ונעלמה. גם אלה שטרקו לי את הטלפון בהתחלה הגיעו בסופו של דבר. כנראה שבכל זאת מדובר בסיפורים, ואנשים, וכולם אוהבים סיפורים. כעת רובן מחייכות, משוחחות זו עם זו, מתעניינות לשמוע מי היתה ומתי. מדי פעם אני שומע רעמי צחוק מקבוצה ששמעה מאחת הבחורות משהו משעשע במיוחד. אפילו שירי נרגעה קצת, והיא מצחקקת עם מספר שלש ומספר שלוש עשרה. בכל זאת, הן חברות שלה גם היום.
יש כמה בחורות שאינן כאן וחסרות לי, למרות הכול. נאלצתי להעמיד לעצמי חוקים נוקשים, ולהזמין רק נשים ששכבתי אתן ממש, במשמעות התנ"כית, ולא, נאמר, באופן קלינטוני למשל, או קשרים עמוקים ואפלטוניים למחצה. כך ירדו מהרשימה לפחות עשר, חמש עשרה נשים, שהסיפורים הכרוכים בהן מרתקים לא פחות מאלה של הנשים שנמצאות כאן. אפשר להגיד שיש בי חשש אמיתי שהסיפורים האלה עלולים ללכת לאיבוד, או להתבלות במרוצת הזמן עד שלא יישאר מהם כלום. אולי בהזדמנות אחרת. נראה.
זה מרחיב את החזה להביט בחבורה הלא-קטנה הזאת, ולחשוב על מה שמאגד אותה לקבוצה אחת, נצחית. זה יכול להיחשב מגוחך, מגעיל, זבל שוביניסטי, יהירות מופלגת או אני לא יודע מה, אבל מבחינתי מדובר בהישג אדיר. כל הבחורות האלה, כולן, הסכימו לשכב אתי. אתי! עשרים ושבע! אני יודע שיש לא מעט אנשים שהמספר הזה קטן עליהם, וזה מה שהם עושים בנופשון אחד באיביזה, אבל בשבילי זה מדהים. עשרים ושבע בחורות, חמישים וארבע ידיים שאימצו אותי אל עשרים ושבעה זוגות שדיים ורצו שאני אהיה בתוך הגוף שלהן. אני.
הנה. הגיע הזמן. תיכף אני עולה אל הפודיום הקטן ונושא את הנאום הקצר שהכנתי מבעוד מועד. לאט לאט כולן משתתקות ומביטות לעברי.
עשרים ושבע.
***
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-5 חודשים מאד משעשע סוריקטה
ובכלל לא מקומם. להיפך. נוגע ללב. כי זה מיד גרם לי לחשוב על למה, למה שמישהו יצטרך את הפודיום הזה ואת כל ההרמון הזה סביבו.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה -
לפני 12 שנים ו-6 חודשים כן מקומם בהחלט חני
לא מצליחה לשים את האצבע בדיוק במקום המקומם כי זו רשימה שבדרך כלל נמצאת ברבדים היותר עמוקים שלנו..אני לאיודעת אם הבמה התקשורתית שהקדשת לעניין אכן שווה לגודל העניין עצמו!
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה -
לפני 12 שנים ו-6 חודשים נפלא, הקוסמת
-
לפני 12 שנים ו-6 חודשים הרעיונות שלך מעניינים ודרך המחשבה והכתיבה שלך מקוריים גל
כתיבה מרתקת,
אתה מאד מוכשר לדעתי (לא שדעתי חשובה)
ושוב משהו בסיפור מקומם :-) אולי זה טוב? תגובה חזקה כזו אולי מעידה על כך שהסיפור עושה משהו לקורא?
מה יהיה?
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-6 חודשים ברור שמשהו בסיפור מקומם - הוא סקסיסטי ומוקצן. אלון דה אלפרט
הוא מיועד להיות מקומם. קצת לפחות. ותודה. ודעתך חשובה. תקראי עוד דברים שיש לי כאן באתר, אני משוכנע שתמצאי גם דברים פחות מקוממים.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
