"אחחח אמריקה מולדתי, התגעגעתי!" אני אומר לעצמי כשאני יוצא משדה התעופה ושואף לקרבי את ריח העשן הסמיך ואת ריחות השמן המטוגן מדוכני המזון המהיר. אנשים יוצאים מהמקום מחובקים ומאושרים, ממהרים שוב לביתם ולהתאחד כמו שצריך. אבל אני משום מה, מוצא את עצמי בוהה במוניות העוזבות את האזור נוסעות אל הלא נודע, לא ממהר לשום מקום. משפחתי אפילו לא יודעת שאני שב היום - לא טרחתי להודיע.
אם הם היו כאן אני יודע שאמי כבר הייתה פורצת בבכי. ואבי לעומתה, היה רק מחבק אותי בחיבוק יבש. אחי ג'ון היה מפגין יותר רגשות, אך גם היה מציץ בשעונו כל כמה שניות על מנת להזכיר לי שעצם היותו כאן הוא בעצם בזבוז משווע של זמן מצדו. כמו כדי לומר - אני בעל חברה מצליחה, נשוי ומאושר, בעוד אתה - חסר עבודה לא יוצלח, בדיוק חזרת מהארץ שורצת המחלות אשר היית בה, תהיה אשר תהיה. וגם-הלב שלך נשבר מידי החברה הבוגדנית שלך, כן איזה כיף לי.
כשאני מתאר את הסיטואציה הזו אני כמעט מאושר על שלא הודעתי להם, למרות שאותו הדבר בדיוק יקרה בבית. טוב, לפחות זה לא יקרה כשכולם רואים...
אני מכריח את רגלי להמשיך ולהתקדם כשעיני קולטת בחורה בלונדינית דקיקה נאבקת עם מזוודה אדומה, שככל הנראה שקלה יותר ממנה. כשאני מתקרב אני מגלה שהיא יותר בוגרת ממה שנדמה מרחוק. מרחוק נראה כאילו היא בת שבע עשרה אך כאשר אני מתקרב אני מגלה כי בת עשרים וחמש לפחות.
היא לובשת שמלה צבעונית מעוטרת בפרחים. רגליה נמצאות בתוך מכשירי העינויים האלה לנשים שנקראים נעלי עקב ואלה היוו לפחות חצי מהגובה שלה (שהיה מעט יותר גבוה ממני). היא קולטת צל שמכסה אותה ומרימה מבט ספק מופתע, ספק מבוהל לעברי.
"צריכה עזרה?" אני שואל בג'נטלמניות שמפתיעה אפילו אותי. היא מהנהנת במבוכה ואני מרים את המזוודה שלה ישר אל תוך תא המטען של המונית. נראה כי לא עלה בדעתו של נהג המונית אפילו לא לרגע לעזור לה.
היא מחייכת אלי חיוך שובה לב, מתוק ותמים ומושיטה את ידה, כמעט ברובוטיות.
"אני אווה" כף ידה קטנטנה בתוך כף ידי.
"אני רד" אני משיב לה לחיצה.
"אפשר לחלוק אתך את המונית, אווה?" אני שואל בעוז.
"אבל אני נוסעת ל-" אני קוטע אותה במהירות, "לא משנה לאן את נוסעת, העיקר לנסוע!"
וכך אני מסיים את שיחתנו ופותח לה את הדלת - עוד מחווה ג'נטלמנית מאוד נדירה מצידי. היא מתיישבת באי נוחות, כאילו שוקלת בדעתה אם כדאי לקרוא לבריונים המגודלים שניצבים בשדה התעופה כדי לשמור. אך לבסוף היא רק מחייכת אלי שוב את החיוך המתוק שלה.
"אל תגיד לי שעכשיו אתה צריך עזרה עם המזוודה שלך רד...." חייכתי ולאחר רגע קט הצטרפתי למושב שלצדה.
יצאנו לדרך.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
