יוני קיפל את ידו הקופאת והכניסה לתוך כיסו. ממילא לא עוברות מכוניות כבר חצי שעה. אצבעו המתחננת לרחמי העוברים ושבים נצבעה בכתמים סגלגלים לאט לאט, ובגדיו הרטובים לא גרמו למצב להיות טוב יותר.
מחוגי השעון הצביעו על השעה 22:30. ייתכן שבמצב אחר זאת היתה שעה מוקדמת, אבל לבד, במרחק של שעה נסיעה ממקום ישוב, בכביש שעוברת בו מכונית פעם בחצי שעה, זה היה שונה.
הגשם חזר לרדת, ויוני החליט לחפש מקלט בעץ הסמוך לכביש, בתקווה שזה יגן עליו מפני ענני הסערה המתקרבים.
זאת לא היתה פעם ראשונה שהוא עמד כאן, מחכה לישועה ממכוניות חולפות. אף פעם זאת לא היתה צומת טובה, אבל בדרך כלל, מדי פעם היו אנשים טובים באמצע הדרך עוצרים לו. וכשלא, כשהיה מיואש מהמכוניות, הוא היה מעודד את עצמו בידיעה שבעוד מספר שעות, במוקדם או במאוחר, הוא יתכרבל בתוך שמיכת הפוך החמימה, כשידו האחת עם כוס תה וידו האחרת תתחמם על ההסקה הלוהטת. עצם המחשבה חיממה אותו, והוא חזר מלא תקוות לכביש. אבל הפעם, הפעם זה היה שונה.. בבגדיו הקרועים והרטובים אנשים לא ימהרו לעצור לו, ומחשבות על הבית המחכה רק היו גורמות לתחושת הבדידות לנסוק מעלה.
נראה שהזמן עמד מלכת. מה הלאה? מחשבה קטנה עברה במוחו שגם איש לא יודע. המציאות התחלפה בחור שחור, במין מבוך ללא יציאה. תמיד בסיפורים הכל נראה רע ופתאום מגיעה אופטימיות מוזרה של המחבר, אבל יוני כבר מזמן החליט שלסופרים יש הזיות.
החיים שלו לא באמת היו גרועים. לפחות לא ביחס לאנשים אחרים. ההורים שלו לא נפטרו או נכנסו לכלא, החברים שלו לא שנאו אותו, ובסך הכל היה לו כל מה שהוא רצה. הוא אפילו לא הדרדר לסמים כמו בסיפורים על המשפחות הטובות. כשחיכה פעם בתור לרופא שיניים קרא בצהובון אקראי שהונח שם – " קושי לא תלוי במה שיש לך או אין לך, קושי תלוי במה שאתה מרגיש". יוני טרח להעלות אותו בכל פעם שקול בגוף שלו תקף אותו "בכיין". לא צריך להיות יתום או מסומם בשביל להיות עצוב או על שפת תהום.
אז איך הוא הגיע למצב הזה? יוני הביט על עצמו לרגע ושאל את עצמו את אותה שאלה. "מי אני בכלל? לא מה שחושבים שאני, בגלל המשפחה שלי ובגלל איך שאני נראה." יוני חייך לעצמו במרירות שאם היה כותב את חייו על ספר- איש לא היה מבין מה בכלל רע לו, ואיפה הקושי שהוא מדבר עליו.
היה נראה שזה יימשך ככה לנצח. שום תקווה לא נראתה באופק, רעמים מחרישי אוזניים הפרו את השקט הקר ששרר באוויר, כמו הוכחה אחרונה שהחיים ממשיכים.
יוני הרים את עיניו כשניצוץ של אור עלה מהאופק. הוא הסתכל על השעון שוב, לא, השעה רק 23:30, זאת לא יכולה להיות השמש.
"אסור להיכנס לאופטימיות, אסור להיכנס לאופטימיות!" הוא הזהיר את עצמו בלחש קולני.
רעש מנוע זעזע את הכביש. קול השתעלות מכנית התקרב אט אט. סובארו ישנה, אפורה-דהויה, בעלת גלגלים שחוקים וחלון צד שבור נסעה לאיטה בכביש.
יוני רץ לטרמפיאדה, ידו האחת מושטת אל הכביש והשניה מחזיקה את התיק הספוג במים
" יש לי מזל, מכוניות ישנות תמיד עוצרות" הוא חשב לעצמו בהתלהבות.
**
מוזיקה מתרחקת ליוותה אותו כשהוא חזר לתחנה. אימפריות נופלות לאט. חיוך מריר ואירוני עטף את פניו הקפואות.
**
"כמו שביל החלב שחוצה את השמיים..
אתה הולך ישר, לא שם לב לכוכבים. "
זמזום פנימי בקע מהפה של יוני, ממקום בלתי ידוע.
הוא בהחלט היה שמח שיהיו כוכבים, לא עננים כבדים ומאיימים.
"משהו בך יאמר לך המשך.. בדרכך" מה הדרך? איפה הדרך בכלל? תהה.
שיר אופטימי וחסר כל קשר למציאות, ציין לעצמו והפסיק לשיר.
אבל משום מה השיר לא הפסיק, רק התגבר.
"הו, לך ישר, לך לבד, אל תפחד. אוהו אוהו או" יוני ניסה לסתום לעצמו את הפה,
ולאחר שהשיר המשיך להתגבר, לקח את התיק הרטוב והצמיד אל פניו.
זה לא הפסיק. יוני היה בטוח שהוא הוזה, כנראה מהקור או מהייאוש. או משניהם גם יחד.
רכב הונדה כסוף חצה את השלולית הסמוכה בדהרה. "אל תכעס, לך תמים, לך אחד"
החלונות רעדו. יוני קפץ לכביש, הוא לא הוזה.
חריקה מרעידה במרחק מאה מטר זעזעה את אוזניו.
**
יוני התקרב לחלון ועיניו נפגשו עם עיני הנהג. מאחורי החזות הרשמית, החליפה והעניבה, הוא הצליח לזהות פנים שמחות, אבל משהו קצת עצוב בתוכם.
-"לאן אתה צריך?" הנהג שאל
-אני לא יודע
-אתה לא יודע.
-כן.
לרגע עיניהם נפגשו שוב. יוני הצליח להפתעתו לגלות מבט מבין.
לא נראה היה שהנהג מתכוון להמשיך בנסיעה, הוא הזיז את הכסא אחורה ונשכב. מחכה.
דחף בלתי מובן גרם ליוני לשאול- "לאן אתה מגיע?"
-"הביתה" ענה הנהג
-הביתה?!
-כן, הביתה.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
