פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 530 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 12 שנים ו-8 חודשים המרד.. פרק ראשון ושני (והוספתי גם התחלה של פרק שלישי בסוף) לכל מי שלא קרא... ענאלוווווש
המרד
פרק 1:
הכל נגמר בדיוק לפני שבוע. אם עד אז החיים שלי היו נורמלים, (יחסית), אז עכשיו אני יכולה בבירור להגיד שהם הזויים לגמרי. מיד תבינו.
אני נשכבת לישון, אבל לא מצליחה להירדם. דבר ראשון, כי ספסל מעץ בפארק ציבורי זה לא בדיוק מיטת החלומות שאפשר לדמיין, ודבר שני, כי ברגע שיש לי קצת זמן לחשוב אני נזכרת בכל מה שקרה. אני נזכרת ביום האחרון עם אבא, אמא וכריס, אחי הקטן בן השבע אני, היילי, הגדולה מבין שנינו. כמעט בת חמש עשרה. נדחקנו כולנו במכונית הקטנה הירוקה של אבי, אבל אף אחד מאיתנו לא הרגיש צפיפות. להפך, הייתי ממש שמחה, כי היינו בדרך לקולנוע, לראות סרט חדש שיצא לא מזמן. זה לא קרה. ירד גשם, הכביש היה רטוב... משאית איבדה את הבלמים ברמזור... ו.. טוב, את ההמשך אתם מוזמנים להשלים בעצמכם.
אבא ואמא לא שרדו. כריס.. אני לא יודעת מה איתו. ראיתי אותו הולך עם אנשי שירות הרווחה רגע לפני שברחתי. אני לא הסכמתי ללכת איתם. עכשיו אני בורחת, כי אני יודעת שברגע שאנשי שירותי הרווחה ימצאו אותי אני אהיה בצרות. מיששתי את צמיד הקמעות הכסוף שעל פרק ידי. הזיכרון היחיד מאבא ואמא שנותר לי. הייתי חייבת להשאיר מאחור את כל מה שהיה לי. את הבית, החדר שלי, החברים שלי, החיים הקודמים. הכל נגמר, בדיוק לפני שבוע.
*****
בכי של תינוק וקרן שמש חזקה גרמו לי להתעורר בבעתה. כמה זמן אני כבר כאן.. יום? קצת יותר? אני חייבת להמשיך להתקדם. בסופו של דבר הם יתייאשו, ואז אוכל להתחיל חיים חדשים, בעיר חדשה. אבל כרגע הם עדיין מחפשים אותי, ועליי להסתתר.
אני יוצאת לרחוב. לבושי המסמורטט לא מעודד אנשים להתקרב אליי. בימים אחרים זה היה מציק לי, אבל עכשיו אני שמחה על כך. אני מחליטה להכנס לחנות מקסיקנית וקונה ארוחת בוקר, בכסף האחרון שנותר לי. זהו, מעכשיו אצטרך למצוא כסף, כי גם זה לא נישאר לי. אני משוטטת בלי מעשה. לבסוף אני מוצאת את עצמי ברחוב "מסצ'וסטס אבניו". הייתי נוהגת להסתובב כאן עם הוריי, להתבונן בחנויות ולחלום על היום שבו ניהיה עשירים ונוכל להרשות לעצמנו לקנות בגדים ללא הגבלה, או לאכול במסעדות. החיים בבוסטון, בירת מסצ'וסטס, אשר שוכנת בניו אינגלנד, בחופו המזרחי של ארצות הברית אינם קלים. יוקר המחייה מאוד גבוה, ולכן תמיד הייתי צריכה להסתפק במועט. נזכרתי איך שפעם הלכנו כריס ואני ברחוב 'ניוברי', ועינינו כמעט יצאו מחוריהן למראה חלונות הראווה. אני פונה לעבר רחוב ניוברי, אבל אני נעצרת באימה. שני אנשים רצים לכיווני, ואני יודעת שהם לא פה בשביל לחלק לי גלידה. אז אני נעצרת, ומחכה. כשהם מגיעים למרחק של עשרה מטרים ממני אני מתחילה לרוץ היישר אליהם וחולפת על פניהם לפני שהם מספיים להסתובב. זו השיטה שלי לברוח. אני אף פעם לא מסובבת את הגב. אני רואה מרחוק את הבניין שבו נהגתי להסתתר כשהייתי קטנה ואני יודעת ששם הם לא ימצאו אותי. חיוך של ניצחון מתגנב בזוויות ואני לא מספיקה למחות אותו מעל פניי לפני שאני מתנגשת בכוח ברכב שחור שמגיע מסביב לפינה. המחשבה האחרונה שאני זוכרת היא: הם מצאו אותי. ואז הכל מחשיך מסביבי ואני לא זוכרת כלום.
*****
כאב צורב. אור שמכאיב לעיניים. רעש חזק. אני מתעוררת.
העיניים שלי נפקחות כדי חצי ואני מסתכלת סביבי. אני בתוך מכונית, אולי משאית הובלות. סביר להניח. שני אנשים יושבים לידי אבל לא מסתכלים עליי. עוד שניים נמצאים מקדימה, משוחחים ביניהם בלחש, אבל אני מצליחה לקלוט כמה מילים פה ושם.
"...הוא יכעס עלינו, זה בטוח."
"..במשך שבוע.."
"הוא לא חייב לדעת..."
"הוא יידע. הוא בטוח יידע."
טלטלה של המשאית מקפיצה אותי ולפני שאני מספיקה לעצור בעצמי אני פולטת צעקה של כאב. כנראה אני פצועה איפושהוא, אבל כרגע לא ברור לי איפה, כי כל הגוף כואב לי.
אחד מהאנשים שיושב לידי סותם לי את הפה. "אז התעוררת.." הוא אומר בלגלוג. אני מנסה לנשוך לו את היד אבל הוא שם לב לזה ומרחיק את עצמו ממני.
"מה אתם רוצים ממני?" אני שואלת. "איפה אני?"
הבחור השני מסתכל עליי. יש לו חולצה של אוטו גלידה, וזה מזכיר לי את כריס, מה שלא ממש עוזר לי להרגיש טוב יותר. "אנחנו אנשי שירות הרווחה, כמובן."
אני משתדלת לא לצחוק לו בפרצוף. "בטח, ואתה גם באת למכור לי גלידה, נכון? אז תגיד לי את האמת. לאן. אתם. לוקחים. אותי.??"
אוטו-גלידה תופס לי את היד ומכופף אותה עד שאני מתחילה לצעוק. "את תחכי ותראי בשקט כמו ילדה טובה, את שומעת?"
הוא לא משחרר אותי, ואני ממש מתפתה להשתמש באולר שחבוי לי במגף. הם בטח לא יודעים שהוא נמצא שם, כי אני עדיין מרגישה אותו דוקר לי בגרב. אבל אני לא עושה את זה כי אני עדיין מקווה שאני לא אצטרך להילחם בארבעה גברים, שאני מתארת לעצמי שהם חמושים.
"תספר לי." אני משתנקת. "לפחות שאני יידע מה אתם תעשו איתי."
אוטו גלידה עוזב אותי. "בסדר. את הולכת לאייץ' איי טי, לפנימייה. אם המידע עוזר לך במשהו."
"מה זה אייץ' איי טי"? אני שואלת.
אוטו גלידה עכשיו מחייך, חיוך מבחיל. "זה מקום, שבו החזקים והממושמעים שורדים. לפי המצב שלך," הוא מצביע על הרגל המעוקמת שלי ועל החתך המדמם שבידי, "את כנראה לא תשרדי הרבה זמן."
"ומה אם אני לא אשרוד? מה תעשו בי?" אני בקושי מצליחה לשאול.
"אה, זה קל." אוטו גלידה מצחקק. "נהרוג אותך."
ואז אני מרגישה כאב חזק ביד ואני יודעת שהם נתנו לי זריקה כלשהי.
אני משתדלת להישאר ערה, אבל העיניים שלי נעצמות מאליהן ואני שוקעת שוב בחושך.
*****
בפעם הבאה שאני מתעוררת אני שוכבת במיטה רכה. אני מסתכלת מסביבי. אני היחידה בחדר, למרות שיש בחדר הזה עוד כארבע מיטות. כולם מוצעות באופן מושלם, כמעט מושלם מדי. אני מנסה לקום אבל אז אני מרגישה כאב חד ברגל. פאניקה מתחילה להשתלט עליי. אני קשורה. אז אני עושה את הדבר הטבעי ביותר, אני מתחילה לצרוח.
"שחררו אותי!! הצילו!! מישהו?!???"
גבר לבוש חלוק נכנס לחדר בריצה וסותם לי את הפה.
"'זובותי. 'זובותי!" אני נלחמת ובועטת בו אבל אני חלשה מדי ורגליי הקשורות לא ממש עוזרות לי.
"תקשיבי!" אומר לי אדון פרנקנשטיין. "אם את לא תפסיקי להילחם עכשיו, קרוב לוודאי שנזריק עוד חומר הרדמה. והפעם בכמות שתהרוג אותך. את שומעת?"
הוא משקר לי. הוא משקר לי. הוא משקר...
אני מפסיקה לבעוט.
הדוקטור משחרר את פי ומחייך. "יופי.. את עוד תוכלי ליהיות חיילת מצויינת."
אני יורקת לו בפרצוף בשינאה. "חיילת? על מה אתה מדבר?"
"הגעת לפנימייה צבאית."
"באמת הייתם צריכים לחטוף אותי בשביל להביא אותי לפנימייה צבאית??"
"זו לו פנימייה רגילה!" פרנקנשטיין יורק בכעס. "את עוד תביני הכל. בת כמה את?"
דממה.
"שאלתי בת כמה את!!"
כלום.
"את נראית לי בן אדם עם לב טוב..." אומר ד"ר פרנקנשטיין. "אני בטוח שאת מתגעגעת לאחיך ומשוועת לכל פיסת מידע לגביו, לא כן? אני חוזר... בת. כמה. את.??"
קול חלוש. "כמעט חמש עשרה."
הדוקטור מחייך וממש מתחשק לי להתנפל עליו. "מצוין. תוכלי להצטרף להכשרה עד שתיהיי בת חמש עשרה. אחר כך תצטרכי להילחם."
"אני לא מעוניינת להילחם באף אחד." אני זורקת. "בכל מקרה, ארצות הברית לא במלחמה. עכשיו ספר לי: מה עם אח שלי??"
עכשיו זה תורו לשתוק, אבל אני לא מתכוונת לוותר. "אני עניתי לך. עכשיו תורך לענות לי. פייר, לא?"
"אף אחד לא אמר כלום לגבי זה.." אומר הדוקטור. "אבל אני מוכן להביא אותך למישהו שאולי יענה לך. את מבטיחה שאם אשחרר אותך לא תתנפלי עליי?"
"יש לי ברירה אחרת?"
עוד חיוך מזוויע.
"מצוין." הוא משחרר את החבל שריתק אותי למיטה ועוזר לי לקום. כאב ראש פתאומי תוקף אותי אבל אני מצליחה לא להתמוטט. הדוקטור צופה בי משועשע. "את תצליחי ללכת?"
שום דאגה לא נשמעת בקולו.
אני חושקת שיניים. "כן. קח אותי לאח שלי."
"את זה עוד נראה.. בואי."
הוא לא עוזר לי להתקדם ואני לא מתכוונת לבקש ממנו עזרה. אני מתכוונת לעשות הכל, אבל הכל, בשביל להחזיר את אח שלי.
******
הדוקטור סוף סוף נעצר בסוף מסדרון ארוך ופותח לי דלת, שרשום עליה "מנהל כללי". אני נכנסת והוא סוגר אחריו את הדלת. החדר לא גדול, אבל מספיק מרווח בשביל בן אדם אחד. היו בו שולחן ומחשב, שני כסאות להמתנה וצנצנת ממתקים מימי המצאת הטוסט.
"איקס!" קורא הדוקטור. "אתה כאן?"
אה... איקס....? זה מישהו?
אנחנו מחכים כמה שניות ואז הוא מופיע. אני קופצת בבהלה כי זה נראה כאילו הוא ממש הרגע יצא מתוך הקיר הימני של החדר.
מבט בוחן ננעץ בי. אני מתעשתת.
"איפה אח שלי?" אני שואלת בשקט, נימת קול קצת מאיימת וקצת חוששת ממה שהוא עומד להגיד. איקס מצחקק, "ישר ולעניין, מה?"
שתיקה. אני בוחנת אותו. הוא די גבוה, שער שחור ועיניים שחורות וקטנות. יש לו גוף של מתאבק סומו, ואני יודעת שבמכה אחת הוא יכול למחוץ אותי. אבל אני גם יודעת שהוא חייב לי כמה הסברים. וגם הוא יודע את זה.
"אני מבטיח לך שכריס בסדר כרגע. ההמשך של החיים שלו תלוי עכשיו בך, אז כדאי שתקשיבי טוב."
אני נדרכת ואיקס ממשיך.
"אני מתאר לעצמי שאת רוצה לדעת לאן הגעת. קוראים לנו אייץ' איי טי. H.A.T אלה ראשי תיבות של High Army Training. זוהי רשת של פנימיות צבאיות שמתפרשת בכל שטח ארצות הברית. את נמצאת בפנימייה מספר שתיים. תזכרי את המספר הזה."
הוא מעיף מבט בשעונו. "יש לי חצי שעה לענות לך על השאלות שמתחשק לך לשאול. אחר כך נצרף אותך לקבוצה שבה תשארי במשך החודשים הקרובים." איקס נאנח. "אז קדימה, מה את רוצה לדעת?"
אני מחליטה לשתף פעולה, כי אני ממש צריכה כל פיסת מידע לגבי המקום הזה אליו נזרקתי.
"טוב," אני אומרת. "מה עושים בפנימייה הזאת?"
"מתאמנים. לומדים להלחם. כשצריך, אנחנו נלחמים. אנחנו פועלים בשירות כל מיני ארגונים, והמטרה שלנו היא לדאוג לבטחונם. יש בפנימייה הזו חמש יחידות. כל חניך מגיע לגיל חמש עשרה ובוחר יחידה שאליה הוא ישתייך ויקדיש את חייו בשבילה."
"ומה היחידות האלו?"
"הו, זו שאלה קלה. יש יחידה ימית, יחידה טכנולוגית, יחידה רגלית ויחידה כימית. וכמובן, ה-יחידה המיוחדת, שאליה מגיעים רק הטובים ביותר."
"ב...ס..ד..ר." אני מושכת את המילה, לא כי אין לי מה להגיד אלא כי יש לי יותר מדי. אבל האיש הזה נשמע לי מטורף מדי. ומפחיד.
הוא מרים את גבותיו. "עוד משהו?"
"איך קוראים לך?"
חיוך. "איקס."
אני פולטת גיחוך שקט. "אני מתכוונת, השם האמיתי שלך."
איקס שוב מביט בשעונו ומצמצם את עיניו. "אופס! תראי מה זה! נגמר לנו הזמן!" הוא קורא בתדהמה מעושה שלא עושה עליי רושם.
"לא נכון. אמרת חצי שעה, עברו רק ארבע דקות". אני אומרת.
איקס מושך בכתפיו. "באמת? טוב, אז שיניתי את דעתי. וויל," הוא פונה לדוקטור שעד עכשיו עמד בצד ולא הוציא מילה. "קח אותה למבנה מגורים מספר 17. זה יהיה הבית שלה בזמן הקרוב."
וויל, הדוקטור, אוחז בכתפי. "חכה רגע!" אני קוראת. "לא אמרת לי.. מה אני צריכה לעשות בשביל לשחרר את כריס. לעזור לו."
איקס מצחקק שוב. "לשחרר אותו..?? לא... אף אחד לא אמר דבר כזה. לעזור לו, אולי, זה אפשרי. אולי תצליחי.. להאריך את החיים שלו מעט."
אני בולעת רוק. "מה אני צריכה לעשות?"
"להקשיב להוראות, כמובן. לעשות כל דבר שתתבקשי. כך אולי תוכלי למנוע מכריס למות בזמן הקרוב.... הממ, אולי." איקס מוציא משום מקום פחית קולה ומתחיל לשתות.
"טוב, אז אני מאחל לך יום נעים!" הוא מחייך וגורם לי לרצות לזרוק עליו משהו.
אני רוצה לצרוח. אני רוצה להתנפל עליו ולפרוק עליו את כל הכעס שאצרתי בתוכי מאז החטיפה, מאז שכריס נעלם. מאז שהכל התחיל. אבל אני לא מספיקה לעשות את זה, כי וויל תופס בזרועי ומושך אותי בכוח מהחדר, ולי אין מה לעשות חוץ מלהיגרר אחריו ולרצות בכל מאודי למעוך לאיקס את הפחית קולה בפרצוף ולתת לו אגרוף בשיניים.
באותו רגע אני מבטיחה לעצמי שאני אתנקם. אני אתנקם בכל מי ששותף לכל מה שקורה עכשיו לי ולכריס. מעכשיו, יש לי מטרה חדשה לחיים.
נקמה.
פרק 2:
כשאני מתעוררת עדיין חושך בחוץ. ילדה בערך בגילי מנערת לי את היד. "בואי!" היא לוחשת, "עוד עשר דקות צריך ליהיות במטווח, ואת אפילו לא לבושה!" יש לה עיניים שחורות גדולות שמסתכלות עליי בסקרנות מהולה ביראה. אני נאנחת וקמה מהמיטה. "קחי." הילדה מושיטה לי ערימת בגדים. אני מסתכלת עליהם. שני מכנסי ג'ינס ארוכים כמה חולצות טריקו ולבנים נקיים. אני מתלבשת בפינה בזמן שהילדה מחכה לי ליד המיטה. כשאני חוזרת אני מגלה שהמצעים שלי מסודרים. "תודה.", אני ממלמלת. הילדה מחייכת. "איך קוראים לך?" "ג'סיקה," אני אומרת. "ולך?" "אני קאטי. בואי, אנחנו צריכות לזוז. כולם בטח כבר במטווח." אני הולכת אחריה, שמחה על שיש מישהי שדואגת לי כרגע. אנחנו מגיעים למטווח ואני מעיפה מבט סביב. מקום כזה ראתי רק בסרטי הפעולה והפשע שעוד הספקתי לצפות בהם פעם. מרחב גדול של דשא מתפרש למולי, ובקצה אחד עומדות המטרות, ובקצה השני עומדים כעשרים נערים ונערות ומכוונים רובים קדימה. קאטי ואני מספיקות להשתחל כל אחת לעמדה ולתפוס רובה. לפני שהמדריך, חיוור ושחור שיער מגיע. אני פולטת קריאת תדהמה אבל מיד סותמת את פי. מיד זיהיתי אותו. זהו וויל, הדוקטור. ברגע שהמדריך וויל נכנס, כולם עוברים לדום ומחזיקים את הרובים בהיכון מעל כתפיהם. אני עושה כמוהם, למרות שאני יודעת שאני בטח מחזיקה את הרובה לא נכון. וויל מבחין בי מזווית העין ומתקרב. "אז אני רואה שבסוף קמת הבוקר, הא?" חיוך משועשע נסוך על פניו. "ומה שלום הרגל שלך? בסדר?" שום דאגה אמיתית אינה נשמעת בקולו. הוא נהנה, ואני שונאת אותו. אני שונאת אותו. אני ממש ממש שונאת אותו. אני מצליחה להסוות את דקירת הכאב שאני חשה ברגלי כאשר הוא בועט לי בקרסול. אני לא מביטה בו, אלא ישר קדימה. מתפללת שהוא יעזוב אותי. לבסוף נמאס לו והוא פונה לשאר הקבוצה. "בסדר!" הוא מרים את קולו שלא לצורך, כולנו שומעים אותו. "אתם כבר יודעים מה אתם צריכים לעשות. זכרו, שלושה מפוספסים ואתם עוברים ליהיות מטרות, ברור?" כולם מהנהנים חוץ ממני. אין לי מושג מה אני צריכה לעשות. קאטי מבחינה בבלבול שבעיניי. "את צריכה לירות במטרה," היא מסבירה לי. אה, באמת? לא ניחשתי את זה. "אני לא יודעת לירות.", אני אומרת. "תוכלי ללמד אותי?" קאטי מהנהנת. "את צריכה להחזיק את הרובה בצורה כזאת: " –היא מתקנת את תנוחת הרובה על כתפי – "ולשים את העין פה. עכשיו תתרכזי, תסתכלי במטרה ותנסי לכוון למרכז של הדמות המצויירת בקרטון או לאזור המצח. קדימה, תכווני ו..." אני עומדת לירות את הירייה הראשונה שלי בחיים, ואז אני קולטת שאני ממש רוצה לכוון את הרובה אל וויל, המדריך, שהביט בי מרחוק בעין בוחנת. התחשק לי, אבל ממש, לירות בו. וזו הפעם הראשונה שאני שונאת מישהו כל כך. האצבע שלי סוחטת את ההדק. "בום!!!!!" ההדף מעיף אותי אחורה ואני כושלת על רגלי הימנית, על הקרסול הפצוע. כואב. קאטי מוחאת כפיים. "כל הכבוד!" אני מזדקפת בקושי. הרגל שולחת זרמי כאב לכל הגוף שלי. "פגעתי?" "הפחדת הרבה ציפורים, "היא צוחקת, "אבל לא." אני ממצמצת. "בסדר. עוד ניסיון." אנחנו מתאמנות ביחד. אני מספיקה לירות עשרים כדורים, אבל רק שתיים מהם פוגעים במטרת הקרטון, ואף אחד מהם לא מגיע לייעדו – מרכז הדמות מקרטון.
וויל עובר אחד אחד ובודק את המטרות. כולם פגעו לפחות פעם אחת בלב המטרה, אם לא יותר. אני היחידה שלא. מפתיע, בהתחשב בעובדה שזו הפעם הראשונה בחיי שאני מחזיקה רובה. וויל מגיע למטרה של קאטי. 13 פעמים פגיעה במרכז, חמש פגיעות בראש הדמות ושתיים בכתף. אף ירייה אינה מפוספסת. וואו. ואז מגיע תורי, וברור לי שאני בצרות. וויל מסתכל לשנייה במטרה ואז מצקצק בלשונו. "מעולם לא ראיתי תוצאה יותר גרועה מזו!" הוא קורא לי, עדיין עומד ליד דמות הקרטון שלי. "תצטרכי להרבה יותר מזה אם את רוצה לעזור לאח שלך..." הוא מסובב אליי את הגב, אבל המילים שלו עדיין מהדהדות לי בראש. "תצטרכי הרבה יותר מזה אם את רוצה לעזור לאח שלך..." אני כבר לא חושבת. הכעס מחלחל לי בכל הגוף. הרובה עדיין בהיכון על כתפי, ולכן אני פשוט מכוונת ולוחצת על ההדק בלי לחשוב... ...ובפעם הראשונה בחיי אני פוגעת במטרה, דווקא כשמישהו עומד מולה. צעקה קטועה. נפילה. פרץ דם. צרחה. אופס. אני גרמתי לכל זה.
*****
אני מסתכלת על וויל נופל אחורה, אבל אני יודעת שהוא לא מת. הכדורים שהשתמשנו בהם הם כדורי סרק, ופגעתי לו רק בכתף בכל מקרה. עד כמה שאני שונאת את וויל, אני לא מסוגלת להרוג אותו. אני רוצה לרוץ לוויל ולעזור לו, אבל מישהו מקדים אותי. בחור ג'ינג'י לבוש חולצה קרועה ומכנסי דגמ"ח רץ קדימה ואוחז בוויל. הוא קצת מסורבל, כי גם הוא עדיין לא הניח את הרובה והוא מתשתלשל מכתפו ומפריע לתזוזה. אני רצה אליו אבל לפני שאני מספיקה להגיע לשם הג'ינג'י מרים את ידו. אני נעצרת. אני רואה את הג'ינג'י מוריד את היד, ולפני שאני מספיקה לעשות צעד נוסף הוא מרים אותה שוב.. ..ומטיח אותה בכל כוחו בוויל. אני צורחת. "מה אתה עושה?? אתה תהרוג אותו!!" הג'ינג'י מרים אליי את פניו. יש לו מבט מטורף בעיניים. מבט מאותו סוג... טוב, אותו מבט שהיה לי לפני עשרים שניות כשיריתי בוויל. הוא מחייך. "נכון." הוא מרים לאיטו את רובהו, מוציא משהו ממכנסיו ומחליף את המחסנית שברובה. אני צופה בו מכוון את הקנה אל מצחו של וויל ואני לא זזה. אני שומעת אנשים צורחים מאחוריי, ואני גם מזהה את קאטי צועקת: "אד!!! לא!!" אבל הג'ינג'י לא מקשיב לה. הוא שם את האצבע ו.. לוחץ. אני צופה באש שיוצאת מהקנה, אני שומעת את ה "בום " החזק ואני רואה את הג'ינג'י נרתע קצת מההדף, ואני יודעת, שאד, הג'ינג'י, הרגע השתמש באש אמיתית. אש חיה.
@@@
פרק שלישי:
שתי ידיים חזקות תופסות אותי וגוררות אותי לעבר בניין גדול ולבן. אני מתארת לעצמי ששם נמצאים כל המנהלים של המקום. מרחוק אני רואה גם את אד, נגרר בידי שני אנשים לבושים במדים. הם נראים קצת כמו אנשי ביטחון, אבל מרושעים הרבה יותר. אני מנסה להאבק אבל מי שסוחב אותי פשוט בועט לי בקרסול ואני קורסת. כל האנרגיה יוצאת ממני ואין לי עוד כוח להתנגד. אד ואני מוכנסים לחדר בטון קטן ואטום. הדלת נסגרת אחרי שאנשי הביטחון עוזבים וקול של סיבוב המנעול מבהיר לנו שאנחנו נעולים. אד נאנח ומתיישב בפינה. הוא נראה ממש מסכן עכשיו, ואני כמעט מתחילה לרחם עליו. "למה עשית את זה?" אני שואלת בשקט. הוא מרים אליי את עיניו. "אני יכול לשאול אותך את אותה השאלה." "אני בסך הכל רציתי להכאיב לו מאוד, אבל אתה הרגת אותו.." אד צוחק צחוק מפחיד חסר חדווה. "זה הגיע לו. אני בסך הכל התנקמתי בו.... חתיכת חלאה..." "אני גם התנקמתי בו." אני אומרת. אבל מה הוא עשה לך?" אד שותק דקה שלמה לפני שהוא עונה לי. "הוא הרג את אבא שלי." "אה." אין לי מה להגיד. מצב נדיר. "מצטערת." "מה לגביך? למה את ירית בו?" "הוא מחזיק באחי הקטן כריס." התשובה שלי משתהה קצת, כאילו אני לא בטוחה אם כדאי לי לספר לו. אחרי הכל, הוא נראה קצת משוגע. יש לאד עיניים חומות אבל אין בהן שמחה או צחוק. עכשיו אני מסתכלת בהן ואני רק רואה עצב.. עצב וכעס. אבל לבסוף אני מחליטה לספר לו הכל. "וויל איים עליי שאם אני לא אתנהג לפי הכללים המצב של כריס רק יחמיר. אני לא יודעת אם להאמין לו, אבל אני יודעת שאני לא אתן להם לסחוט אותי. אם מאיימים עליי אני לא אחת שתשב בשקט ולא תעשה כלום לגבי זה." אד מהנהן ואני יודעת שהוא מבין את המצב כפי שהוא. לפתע הוא מזדקף. "רגע!" הוא קורא בדחיפות, "את אומרת שוויל אמר שאם תעשי משהו רע הוא לא יתנקם בך, אלא בכריס??" אני מהנהנת בפנים קודרות. "כן, אבל אני לא חושבת שהוא יפגע בו. אחרי הכל, כריס לא אשם בכלום. זה לא הוגן." אד צוחק צחוק מריר. "היית צריכה להאמין לוויל. הוא לא אחד שמדבר סתם." "ומה לגבי איקס?" אני שואלת בדאגה. "גם הוא איים עליי.. אבל לא הקשבתי לו. אתה חושב שהוא יפגע בכריס?" אד קופץ כנשוך נחש. "דיברת עם איקס??" אני מתבלבלת. "כן, למה.. זה משהו רע?" "איקס.. זה ממש רע." אומר אד לאט, כמעט מדבר לעצמו. "מעניין למה היית צריכה לדבר עם איקס. בדרך כלל הוא חשוב מכדי לדבר עם אחד מאיתנו, החניכים." המצח שלי מתקמט. "אז מה אתה חושב שיקרה עכשיו?" "לכריס? בטח משהו רע." "אתה חושב?" "אני לא חושב. אני בטוח."
*****
אני קמה ומתחילה לדפוק על דלת הבטון כאחוזת טירוף. "תוציאו אותי מכאן!! אל תגעו בכריס!!" הידיים שלי כואבות וברור לי שאף אחד לא שומע אותי מבעד לקירות העבים, אבל אני בכל זאת ממשיכה לצעוק. אד מסתכל עליי, משועמם. "תפסיקי. זה לא יועיל לך." אחרי כמה דקות אני צונחת על הרצפה באפיסת כוחות. "אז מה אני יכולה לעשות? אני חייבת לעזור לו... לכריס." הוא מושך בכתפיו, אבל אני יודעת שגם לו אכפת. "כרגע, כלום." המשפט הזה שובר אותי. אני מנסה להתאפק, אבל הדמעות בכל זאת מתחילות לזלוג במורד לחיי. אני יודעת שאד נבוך כי האו מאדים קצת אז אאני משתדלת לעצור את הבכי. "אתה חושב שהוא מת?" אני שואלת לבסוף. ולא, אני לא מתכוונת לכריס. שנינו יודעים את זה. "וויל?" אומר אד. "כן. זה די בטוח.. כדור סרק בכתף, אגרוף בשיניים וכדור אמיתי בראש.. לא הגיוני שיצליחו להציל אותו בבית החולים." "אתה לא חושב שהתגובה שלי.. בעיקר שלך, הייתה קצת קיצונית?" אני אומרת בזהירות. העיניים של אד רושפות ולשנייה הוא נראה מפחיד. לא. הוא נראה מסוכן.. מאוד. "את לא יודעת על מה את מדברת! " אד נוהם. ואני מבינה שהשאלה שלי לא הייתה במקום. "כמה זמן את פה.. יומיים? שלושה? " הוא ממשיך. "את לא יודעת איך זה לחיות כאן. את לא יודעת מה זה הגיהינום הזה שעוברים פה. עדיין לא. אני בטוח שאם תגורי כאן חודש בסופו של דבר, גם את תרצי לקחת רובה, להרוג את כולם ולברוח. כמעט כל אחד פה חווה אובדן של בן משפחה. כמעט כולם פה יתומים. וברוב המקרים,, אלו שאחראים על האסונות שפוקדים אותך בחיים הם האנשים שפה. הצוות. ההנהלה. תזכרי את זה. אסור לך לבטוח באף אחד, אחרת תפגעי.ולא רק את, אלא כל מי שקרוב אלייך ייפגע. איקס ווויל.. הם רק שניים מתוך עשרות. כולם פה רציניים עד מוות, ולא יהססו להרוג בלי להזיז עפעף. תזכרי את זה. תזכרי שאת צריכה להגן על כל מי שחשוב לך, כי אף אחד לא יעשה את זה במקומך. אל תשכחי." אד משתתק פתאום, מופתע מעצמו. "לא תכננתי לדבר כל כך הרבה.. " הוא מסמיק, "רק.. אל תהיי תמימה. העולם כאן הוא בכלל לא מה שאת מתארת לעצמך." אני שותקת לכמה שניות. ואז אני מחליטה לשאול את השאלה שהכי מסקרנת אותי. "תגיד... מה קרה לאבא שלך? כלומר, איך הוא מת?" העיניים של אד בוערות באור מסוכן ואני מפחדת שהוא יתנפל עליי. אני מתחרטת ששאלתי. "בסדר.. עזוב לא צריך ל-" "בשדה מוקשים." אני מתבלבלת. "מה?" "שאלת איך הוא מת. אבא שלי יצא עם היחידה שבראשה עמד וויל למשימה. בדרך וויל התבלבל ולקח פנייה לא נכונה. הוא והיחידה שלו נכנסו לשדה מוקשים. אבא שלי היה המאסף, ולפני שהוא נכנס הוא זיהה שמדובר בשדה מוקשים אז הוא צעק לוויל לעצור. וויל לא היה מוכן להודות שהוא טעה, גם אם זה בא על חשבון חייליו. הוא הורה ליחידה להמשיך ללכת, והוא עצמו יצא מהשדה. אבא שלי צעק לו שיחכה, אבל אז וויל דחף אותו קדימה ואבא שלי נפל על מוקש והתפוצץ. הפיצוץ החריד את היחידה והם כולם ניסו לברוח מהמקום באותו זמן. מכל היחידה, שמנתה שלושים וחמישה אנשים, רק שבעה נשארו. ווויל, כמובן, שברח משם בעוד מועד וחזר בלי שריטה אחת." אד מספר לי את כל זה בעיניים חסרות הבעה ובקול חסר גוון, כאילו שזה לא קרה לו אלא שהוא מספר את מה שקרה על מישהו אחר. "עכשיו את מבינה למה אני שונא אותו כל כך? למה הייתי מוכן לסכן הכל ולירות בו? במשך שנים אני מנסה להשיג מחסנית של כדורים אמיתיים. לא כדורי סרק. לפני שבועיים הצלחתי ומאז אני מחפש הזדמנות לירות בו ירייה בטוחה, שתבטיח לי שהוא ימות ולא ישרוד. הבוקר נתת לי את ההזדמנות שלי." זה נשמע כאילו הוא אומר לי תודה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-8 חודשים נהדר!!!! Miaka (ל"ת)
-
לפני 12 שנים ו-8 חודשים מעולהההההה לואיזיאנה מנטש (ל"ת)
-
