אני מתעוררת לקול השעון המעורר, שמסמל לי שהגיע הזמן לקום לעוד יום דוחה במיוחד ומשעמם במיוחד, ובעיקר- רגיל למדי.
לקום. להתמתח. להתפשט. להתקרחץ. להסתרק. להתלבש. להתאפר. ללכת לתיכון "גרריס פאוור", אל תשאלו אותי מזה אומר.
לאחר שני אומרת להתראות לאמי ביובש, אני פותחת את הדלת בביתי הקטן. היא חורקת. אני שונאת את הבית שלי, אבל אני הרבה יותר שונאת את החיים שלי.
אני מחכה בתחנה. כרגע אני לבד, ואני ממש מתפללת שמטאור נפל על כל העיר חוץ מעל הבית שלי, ואולי יום אחד בחיי האומללים לא אסבול מההתעללות של הנערים. אבל, כמובן, אלוהים שונא אותי- כי לאחר חמש דקות מגיעה חבורת בנות, בראשה עומדת לירז, המכוערת ביותר, והכלבה ביותר (אם תשאלו אותי *~*).
כשעיני ועיניה מצטלבות, אני מסיטה אותם מיד, אבל השניות הספורות מספיקות לי לראות אתה החיוך הלגלגני שנמתח על שפתיה.
ציפורניה משוחות בורוד פוקסיה, ונראת יותר זנותית מבדרך כלל.
אני מתיישבת על הספסל. היא וחבורתה נעמדות מולי.
"היי, אבו נאפחה. זוזי, אין לנו מקום, תגידי, כמה את אוכלת ביום? לא חשבת לפנות לדיאטתיות?" היא שואלת, יודעת את התשובה.
"אני הולכת, לירז."
"אה, וואלה!!!! בגלל זה את כל כך רזה עכשיו, ממאתיים קילו ירדת למאה תשעים ותשע!" היא וכל חברותיהמתפוצצות מצחוק. אני מכסה את הפנייי בכובע הקפוצ'ון שלי, מנסה להחניק את דמעותיי. כנראה החיים לא אתרגל להצקות האלה. זאת אומרת- זה שאני שמנה, לא אמור להפוך אותי למקום לעג כלפי אנשים.
'דאסור לך לבכות...' אני אומרת לעצמי. 'אל תתני לה לפגוע בך.'
המשך יבוא....
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
