אני לא ממש בטוחה שזה טוב אז בבקשה לא לרדת עליי יותר מדי
אני נגשת למחשב אבל בכל זאת מהססת. למה כל זאת? הרי כבר החלטתי שאשלח לה את הסקיצה. מה כבר עוצר בעדי הדף שממנו העתיק את שורות היומן מוחזק בידי ואני לא מעזה להרפות את אחיזתי בו. אם מישהו רק ידע שאני היא זו שרשמה את זה ושהעלתה את הרגשות האלה אתמוסס ואמות בו במקום. אבל היא הבטיחה לי לא לספר, נשבעה שאת הסוד הזה תשמור בתוכה עד הקבר ואפילו איתי לא תדבר עליו. אבל האם אני בוטחת בה? בזאת שסיפרה כל סוד הכי קטן שלי לכולם ישר אחרי שסיפרתי לה אותו? ובעצם למה שאבטח בה? נכון אני מודה היא היחידה שמוכנה לדבר איתי והיחידה שנותנת לי מקור לשביב קטן של תקווה אבל למה התקווה הזאת חייבת לבוא עם כל כך הרבה כאב והיסוס? למה הדברים לא פשוט מתגלגלים כאילו זה הכי רגיל שבעולם? אולי אני פשוט לא צריכה לספר לה? יודעים מה? אני באמת לא צריכה אופס סליחה אני אחזור להתחלה כדי שתוכלו להבין על מה כל הסיפור בעצם הכל התחיל ב-14 באוגוסט ביום הולדתי ה-16...
מה אתם אומרים מכאן אין לי ממש המשך ואני יודעת שאין לי פיסוק אבל אשמח לדעת מה אתם חושבים-תודה לכל מי שקרה ויעזור :)
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה