פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 437 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 12 שנים ו-8 חודשים הודעה שמחה ללא כותרת River Woman
כל שיכולתי לשמוע מבעד לריק שבאוויר היה אוושת העלים המתים נגרפים באיטיות, בכניעה, הצידה. כפפות העבודה המחוספסות הפיקו חיכוך בידי שאחזו במגרפה, והפיחו בהן חום מגרד. עוד ועוד עלים רקובים ולחים מעט שופדו על המגרפה שלי כשגרפתי אותם. המגפיים המלוכלכות שלי יצרו סדקים וקפלים במרקם האדמה הלחה עדיין. התנועה האיטית של המגרפה הרגיעה אותי. היא הסתנכרנה בשלמות עם הדופק שלי, כמו כרכה סביבו מושכות והפצירה בו להאט בלחישות שקטות.
הדופק שלי נרגע בהדרגה. הזיעה הקרה התאדתה מפניי ברוח הקפואה, והנשימות חזרו להחלקותיהן הצלולות דרך צינור גרוני. אדי נשימותיי התעבו באוויר כמו עשן. זה כל כך יפה. כל כך יפה.
הכל בסדר.
חלק האדמה שגירפתי היה עכשיו קירח מלבד כמה עשבים קטנים שסירבו להתנתק מהקרקע. השענתי את המגרפה על אחד העצים והתיישבתי באיטיות על חלקת האדמה המגורפת בסיקול רגליים. השענתי את ידי על האדמה והקור שלה היה נעים לידי החמות. הרוח בידרה את שיערי ואוויר צלול ונקי מילא את ריאותיי בנשימה עמוקה. תחושה מוזרה של עמידה מלכת הציפה אותי, אולי בכל זאת הרגע הזה יוכל להימשך לנצח, ומכאן והלאה שום דבר לא ישתנה. אש לא תפיח עשן והרוח שתעבור במסדרונות האוויר לא תזיז דבר מהמקום, אלה רק תסייר כמבקרת פסיבית. אולי ברגע אחד של אמונה חריגה במיוחד, יתרחש מפגש מולקולות שמעולם לא קרה עד כה בכל קיום הזמן והיקום, והכול יתהפך. הזמן יחזור לאחור, לאיזו נקודת התחלה שלווה שלא ניתן לשים עליה את האצבע. אני מנסה לחזור לאחור ולמצוא את נקודת השלווה הזו אליה אני כל כך מייחל, ולא מצליח למצוא. אבל אולי במפגש המולקולות האלוהי הזה עם הרצון הבלתי נסבל שלי, נקודת השלווה תימצא כאילו הייתה שם מאז ומעולם.
הייתה אבן קטנה מתחת לכף היד שלי והנעיצה הממושכת שלה בעורי החלה להכאיב לי. נשענתי לרגע לפנים וסילקתי את האבן מכף ידי. לפתע חשתי דקירה חדה בעין הימנית. ידי נשלחה במהירות לגרד, לסלק את הגורם הזר ששורט אותי מבפנים. הרגשתי משהו רטוב על פני כשעוד משב רוח הכה בהן. צמרמורת חלפה במורד עמוד השדרה שלי. הורדתי באיטיות את ידי מפני, הקור התחזק, כאילו דבר מה חדש שב ומתאדה מפני יחד עם חלקיקי החום האחרונים שעוד נותרו בי. הורדתי את מבטי אל היד האדומה ונמלאתי בחילה נוראית. הסתכלתי סביבי בטירוף, עיני התרוצצו בחיפוש אחר משהו לנקות איתו, לנגב איתו. קצב נשימותיי התגבר שוב, התחושה של הנוזל הרטוב על הפנים שלי התחדדה יותר ויותר מרגע לרגע. לא יכולתי לסבול את זה על הפנים שלי, לא יכולתי. תחושת חוסר אונים, כאילו עדר נמלים שלם מטפס עליי, או חתול תוקף אותי, אוחז בי בציפורניו ומסרב להרפות.
לבסוף מבטי נלכד בבקבוק מים מרוח בבוץ ששכב כמה מטרים ממני. התרוממתי במהירות כדי להגיע אליו ומעדתי בחזרה אל הקרקע, זחלתי עד שידי המושטת אחזה בו וחרצה קווים מרוחים אדומים על הפלסטיק המלוכלך. סובבתי את הפקק במהירות ובידיים רועדות ושפכתי את המים על ידי. שפשפתי את פני בגסות, כאילו היו לא יותר מגוש בשר חסר תחושה. רק שירד ממני. שירד. אך ככל שהשפשוף התגבר, כך גם התחושה שאני רק מורח את הפנים שלי ביותר ויותר אדום. אדום ודביק ורטוב ומלא בכאב. הרגשתי איך גוש הולך ומתגבש בגרוני. תחושת חוסר האונים הזו הייתה בלתי נסבלת. האוויר שזרם לי בקנה הנשימה הרגיש כמו נייר זכוכית. אנחות החלו להיפלט מפי, קולות חייתיים של תסכול. הפנים שלי שרפו והדמעות שהחלו לזלוג מעיני רק הוסיפו לתחושת הגועל. ידעתי שהנצחיות חולפת מהרגע הבועתי שאליו חוויתי את תשוקתי לשבריר של אמונה. זה היה כמו להסתכל על פרפר אקזוטי פורש את כנפיו ועף, בידיעה שלא משנה כמה מהר הידיים ישלחו למצלמה, התמונה המושלמת לעולם לא תצולם, כי הוא כבר רחוק מדי. תחושת הפספוס הייתה נוראית. ההרגשה של הידיים המזיעות מאבדות את שארית האחיזה האחרונה שנותרה להן בקצה סלע ואת הגוף מוטל לאחור, אל הריק, אל התהום שאין לה צדדים ואין לה פתח. רק תחתית חסרת רחמים. ככה הרגשתי כרגע, כשטיפת נוזל נקוותה לי על הסנטר.
לא העזתי להסתכל ימינה, אל העלים שגרפתי, למרות שראיתי פיסה חיוורת מציצה מביניהם. העלים רשרשו ברוח על צמרות העצים והעננים זעו לאיטם. עצמתי את עיני וניסיתי להתרכז ברחש המרגיע הזה. לגרוף אותו על הפאניקה ולהעמיד פנים שהיא לא קיימת, ממש כמו הגוש החיוור הדומם שבצבץ בעירומו תחת העלים הרקובים. ריח הבושם שלה עוד עמד באוויר, איכשהו, אני באמת לא יודע איך. אולי הוא הגיע מבגדי. ניחוח פרחים משולב בריח חריף של זיעה ודם. לאט לאט התוודעתי לפעימות השריטות על גבי החם. כל גופי החל להתעורר בכאב משתק. הפנס בעין, השפה הנפוחה, שטף הדם ברגל. רוח חרישית העיפה מעט מן העלים הגרופים וחשפה את זווית עיני לחיוורון המשתק, שעכשיו נחשפו בו חלקים אדומים מזעזעים. כאלה שמקפיאים את הלב לכמה רגעים. את הכול ראיתי במטושטש, ככתמים. לא העזתי להסתכל. לא העזתי.
ישבתי מכווץ במקום, לא בנינוחות כמו מקודם. פחדתי להניח את ידי שוב על איזה נתץ דם שלא ראיתי. רעדתי, ולא מהקור. הרטיבות החלה להתקשח על פני, כך שבכל תזוזה הרגשתי את נוכחות הגורם הזר.
מה עושים אחרי שעושים משהו שאין ממנו דרך חזרה מה עושים ואיך מנקים את הדם ומסוגלים להסתכל מחדש במראה ולהתגלח כאילו שכבת העור לא מזוהמת איך מתקלחים איך נושמים לאחר ששואפים בכי וכאב של אדם אחר ואת נשימתו האחרונה, כמו בדיל של סיגריה שהופך לאפר אפור איך קמים בכלל מפיסת האדמה ואיך זזים איך אפשר לכפר אי אפשר לכפר איך אפשר להחזיר את פיסת הנשמה שננגסה ונקברה מתחת לעלים מה עושים עם הגוש החיוור ואיך מסתכלים על החלקים האדומים מדי עוצמים את העיניים או פוערים אותן לרווחה בוכים או צועקים איך מתנצלים על דבר שאין עליו מחילה ואיך מוחלים לעצמך אם תמיד תשכון בך אותה נשימה אחרונה איך
נשימות קצרות וקטועות. מבלי לשים לב, מבטי כבר הוסט אליה, זה היה חזק ממני. חלקים ממנה היו מכוסים בעלים הרקובים וחלקים אחרים כמעט זהרו ברקע הכהה. עיני סרקו אותה ונעצרו בזעזוע על פני כל חבורה, כל כתם אדום, כל שריטה ונשיכה. היא נראתה שבורה, גוש חיוור קטוע בעלים וקטעים אדומים שברור שמקומם אינו שם.
לקום או לשבת, לגעת או להשאיר, לקבור או לברוח, לזכור או לשכוח
שום דבר לא יחזור להיות כשהיה
שום דבר לא יהיה
אותו ה
דבר.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-8 חודשים וואו. פשוט יפהפה אנג'ל (ל"ת)
-
לפני 12 שנים ו-7 חודשים תודה רבה לך. River Woman (ל"ת)
-
-
