פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 643 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 12 שנים ו-8 חודשים שאגה ברוח ^.^ פרק 2 (התחלה) ענאלוווווש
פרק שני:
קול נקישות העיר אותי. בהתחלה לא היה לי מושג איפה אני נמצאת, אבל הכל חזר אליי די מהר.
"ליילה." מישהו קרא מעבר לדלת. זיהיתי את הקול של דודה איימי.. אוי לא. בבקשה שתלך. אבל כמובן שהיא לא ויתרה לי, היא פשוט פתחה את הדלת.
"היי!" צעקתי. "לא שמעת על המושג שנקרא.. פרטיות??"
היא הסתכלה עליי. היה לה מבט מטריד על הפנים, כאילו היא חושבת איך לבשל אותי. ממש קיוויתי שזה לא יקרה.
"אין פרטיות בבית הזה." אמקה דודה איימי בקול ארסי. "את גרה באחוזה שלי, אז תגידי תודה שאני מספיק נדיבה להרשות לך להתגורר כאן, אז אל תצפי שאתחיל לכבד את הבקשות שלך, ברור?"
מלמלתי משהו לא ברור.
"אגב, " אמרה בסקרנות. "איפה דיוויד? חשבתי שהוא איתך."
"הלך לשירותים." אמרתי, מנסה לשוות לקולי גוון אדיש.
"מה שתגידי... בכל אופן, ההורים שלך עוזבים כרגע. מוטב שתרדי להיפרד מהם." נאנחתי וקמתי מהמיטה.
היא פינתה לי את הדרך ויצאה אחריי. "עוד דבר שכדאי לך לדעת, " היא הוסיפה בלחישה בזמן שירדנו במדרגות. "אי אפשר להסתיר ממני דברים. אני מקווה שזה ברור לך." והפעם, לאימתי, האמנתי לה.
בעודי מתקדמת שאלתי את עצמי אם היא מדברת על דייויד. התפללתי שלא.
*****
למזלי המשך היום עבר די מהר.
נישקתי את אבא שלי והוא תחב במסווה צרור שטרות לכיסי. אבא שלי, הוא הנחמד מבין השניים.
"אני יודע שהיא קצת משוגעת". הוא החווה בראשו לעבר דודה איימי. "תשתמשי בכסף אם תצטרכי, שלא תרעבי או משהו. אבל תשתדלי להתנהג יפה, בסדר? אנחנו נחזור כמה שיותר מהר." אני רק הנהנתי כי הגרון שלי חנק משום מה. לא, לא התכוונתי לבכות.. כנראה היה קצת אבק באוויר. עם אמא שלי, כמובן, לא דיברתי. הנחתי לה להדביק לי נשיקה על הלחי ואז התנתקתי ממנה.
"אני אקנה לך שמלה חדשה בשדרות ה"שאנז אליזה". " הבטיחה.
רציתי לחנוק אותה. בלי סליחה, בלי מבט אחד של צער או ספק. כלום. נאדה. לפעמים אני מתחילה לקוות שאני מאומצת. אמא שלי הרי יודעת בבירור שאני לא סובלת שמלות, אז למה לעשות בכוונה? למזלי, או למזלה, הם עזבו את הבית לפני שהספקתי להחליט אם לצרוח או לבעוט במשהו.
הבטתי במכונית המתרחקת במעלה שביל הגישה. מתרחקת, מתרחקת... זהו. נעלמה. עכשיו זה רק דודה איימי ואני בבית הזה.
שתי מילים? או-או.
ברור שהדבר הראשון שדודה איימי עשתה היה לתפוס בזרוע שלי, לקרב את הפנים שלה לאוזן שלי וללחוש:
"עכשיו ספרי לי. איפה דייויד?"
השתעלתי קלות והרחקתי את עצמי ממנה. "מה את רוצה," אמרתי. "כבר עניתי לך שהוא בשירותים. אין לי מושג איפה הוא עכשיו. תעזבי אותי בשקט, בסדר?"
היא הסתכלה עליי.
"את משקרת, נכון?"
כן. ולא אכפת לי להגיד לך בפרצוף שאני משקרת לך. את יכולה להתחנן שאגיד לך איפה דייויד. אני משקרת לך. בדיוק.
"לא." אמרתי.
דודה איימי הנידה בראשה ואני ניצלתי את הסחת הדעת כדי לעזוב אותה ולהסתגר בחדרי. אחרי הכל, מה דייויד כבר עשה? בסך הכל עזב את הבית בלי רשות.. למי כל כך אכפת? האשה הזאת, שלרוע המזל היא גם דודה שלי, ללא ספק משוגעת.
החלטתי לחזור לישון. דייויד יוכל להסתדר בעצמו מכאן.
*****
הדבר הבא שאני זוכרת זה יד נוחתת על כתפי. בדרך כלל, כשמישהו מניח לכם יד על הכתף זה לא משהו רע, נכון? טוב, אז כדאי שתספרו את זה למישהו אחר. אני קפצתי מהמיטה ותוך פחות משנייה עיקמתי למי שזה לא יהיה את הזרוע וביד השנייה שלי אחזתי בסכין הציידים שלי, ממוקמת בתנוחת הגנה.
שלא תבינו אותי לא נכון. אני לא בן אדם אלים. (בדרך כלל..) הסכין בימים רגילים תלויה על ירכי, ואני משמתמשת בה רק בשביל לגלף. אבל במקרים בהם אני במקום זר אני תמיד דואגת שהסכין- סכין ציידים מושחזת עשויה מתכת באורך ארבעים ס"מ, חדה מאוד, קטלנית מאוד- תיהיה תמיד צמודה אליי.
בכל מקרה, קמתי והדלקתי את האור. זה היה דייויד. הבחור המסכן היה קפוא לגמרי ונאנק בשקט. אויש.. אופס?
"תעזבי אותי.. שחררי.." הוא ניסה להתנער ממני. שחררתי אותו, לא מיד. "מה אתה עושה בחדר שלי? בשעה הזאת? אהמ.. מה השעה בכלל?"
"שמונה בבוקר." הוא התעלם מהשאלה הראשונה שלי.
"ואתה פה כי..?" סימנתי לו להמשיך. דייויד נאנח, פרע את שערו השחור-פרוע-ממילא- ונשען על הדלת.
"אמא שלי הלכה לעבודה. פספסת את ארוחת הערב אתמול וגם את ארוחת הבוקר אז-"
"רק שמונה." קטעתי אותו. "ארוחת בוקר..... למה אתה אומר שפיספסתי? בסך הכל שמונה." כן, כאילו הוא לא הבין בפעם הראשונה שאמרתי את זה.
"הארוחה מוגשת פה בשבע וחצי. לא היית לא קיבלת." משך בכתפיו.
"מה זה פה.. פנימייה? ממתי יש שעות לארוחות?"
דייויד לא ענה.
נאנחתי. "בסדר, אבל עדיין לא אמרת לי מה אתה עושה פה."
"את מעצבנת את יודעת?"
"כן."
"בסך הכל באתי להעיר אותך ושמרתי לך כמה דברים לאכול. תיארתי לעצמי שתהיי רעבה. רק שבפעם הבאה אני יזכור להגיע עם חליפת שריון וקסדה..."
אוי, זה גרם לי להרגיש קצת רע.. הוא בסך הכל ניסה לעזור לי ואני כמעט רצחתי אותו. אורחת מושלמת.
"אוף בסדר! מצטערת, לא ידעתי שזה אתה. אבל בפעם הבאה כדאי שתדפוק בדלת.. חשבתי שאתה גנב או משהו."
"לא משנה.. שכחי מזה. אגב מאיפה הסכין? היא די מגניבה."
התעסקתי בכיתוב החרוט על הקת. 'שלך, ג'.' ולא עניתי.
"טוב, לא חשוב. "דייויד הבין את הרמז. "בכל אופן, כדאי לך להתלבש ולרדת למטה לאכול."
"אז אכפת לך לצאת?" ביקשתי.
אלוהים, כמה שהוא הסמיק. ממש עגבניה בשידור חי.
"אה בטח.." גימגם. והוא יצא, כמעט בריצה, לא שוכח לסגור אחריו את הדלת.
מוזר, אבל מצאתי את עצמי מחייכת בלי סיבה.
*****
כשנכסתי למטבח נדהמתי. קודם כל, הוא היה ע-נ-ק-י. בערך בגודל של חדר שינה. מקיר לקיר הותקן שיש בצבע לבן, שעליו הונחו מצרכים וירקות, חלקם פתוחים וחלקם עדיין באריזתם. שולחן אוכל גדול עשוי עץ מהגוני ניצב במרכז, ותפס לבדו חצי מהשטח המרוץף בלבן ומשובץ פסיפס.
כיריים חשמליות ניצבו בפינה אחתולצידם מדיח כלים ותנור. את כל שאר הקירות תפסו ארונות, שני מקררים גדולים ומקפיא.
אפשר לחשוב שגרים כאן עשרים אנשים.
ניגשתי לשולחן. הייתה עליו צלחת מלאה פנקייקים, סירופ שוקולד וקערת פירות.
"את האורחת של מיס איימי?" שמעתי קול מאחוריי. היד שלי נשלחה בבהלה אל הסכין התלויה על ירכי אבל לא שלפתי אותה. זכרתי את הסיפור עם דייויד ולא התחשק לי משהו נוסף כזה.
הסתובבתי. זו הייתה אישה בלונדינית מתולתלת, לא כל כך גבוהה. היו לה עיניים כחולות חייכניות והיא הייתה באמצע לקלף ירקות.
"אה.. כן. ומי את?"
"אני מיקה," אמרה והמשיכה לענות את המלפפון המסכן. "אני מבשלת," הסבירה כשראתה שאני בוהה במלפפון. "למיס איימי, לדייויד ולכל השאר."
רציתי לשאול מי זה כל השאר, אבל הייתה לי תחושה שהיא לא תענה לי.
מיקה הצביעה על הצלחת פנקייקים. "דייויד ביקש ממני להשאיר לך אוכל. הוא אמר שאת מאוד רעבה. את מוזמנת לאכול."
חייכתי אליה בתודה, לקחתי פנקייק ושפכתי עליו כמות אסטרונומית של סירופ שוקולד.
"אז את מבשלת," אמרתי, ספק שאלה ספק קביעה. "אם ככה, אני מתארת לעצמי שיש כאן גם מנקה או משהו, נכון?"
"יש צוות משרתים." אמרה מיקה וירקה את המילה 'משרתים' בתיעוב. "ככה מיס איימי קוראת לנו. בעצם אנחנו מתחזקים את הבית. אבל כן, יש מנקה, עוזרת, גנן, מכבסת.. כל מה שצריך בשביל שתחיו כמו מלכים." נימת מרירות התגנבה לקולה ואני ממש ריחמתי עליה. מיקה נראתה בת עשרים בערך, ובמקום לצאת לבלות כמו אנשים נורמלים היא תקועה בבית של משוגעים בתפקיד משרתת.
החיים בזבל.. סוף סוף הזדהיתי עם מישהו.
"הנה, קחי פנקייק." הצעתי לה. משום מה, מיקה התחילה לצחוק. "את חמודה." היא אמרה, "אבל לא תודה. אני חייבת לסיים להכין את ארוחת הצהריים, וכמו שאת יכולה לראות, אני בקושי התחלתי." החיוך שלה נעלם והיא החוותה בראשה לעבר השיש עמוס המצרכים.
"אה," מלמלתי. "טוב."
חיסלתי עוד כמה פנקייקים בדממה ואז שמעתי את זה. רחש של עלים נרמסים, מהחצר האחורית. מי שזה לא יהיה ניסה ללכת בשקט, אבל זה לא כל כך הצליח.
"תגידי," שאלתי את מיקה, "יש מישהו בחוץ?"
הבעה מבולבלת. "אה.. אולי הגנן.. למה?"
"סתם."
זה לא היה הגנן, בטוח.
"טוב, אני יוצאת. תודה על האוכל."
"רגע, את צריכה להודיע לאן את הולכת ומתי תחזרי, אחרת מיס איימי תכעס עלייך."
שיגרתי אליה חיוך אדיש. "אז שתכעס."
תספתי תפוח ירוק מהקערה ויצאתי החוצה, לנגד עיניה המשתאות של מיקה. כניראה שהיא לא רגילה לראות אנשים שלא מצייתים לגבירתה, דודה איימי.
טוב, תמיד יש פעם ראשונה.
*****
צעדתי בשקט במשך כמה דקות, ואז התחלתי לשמוע את הצעדים החרישיים שוב. טוב, מי שזה לא יהיה באמת לא יודע ללכת בשקט, כי לדעתי יכלו לשמוע אותו מקילומטר. לעומת זאת אני לבשתי מגפיים שהסוליות גומי שלהם לא השמיעו אף רחש ולכן צעדתי בדממה גמורה.
התחלתי להתקרב בשקט, ואז הצלחתי לזהות אותו. בטעות נפלט לי גיחוך שקט, אבל אני לא חושבת שדייויד שם לב. הוא היה מרוכז, והציץ כרגע מאחורי עץ.
וואו. עכשיו זה מוזר. דייויד, הילד טוב ירושלים שעושה כל מה שאמא מבקשת, מתגנב??
כנראה שיש בו צד שאני לא מכירה.
ניגשתי אליו והבטתי מבעד לכתפו. כלום. דייויד עדיין לא שם לב. ואז – סליחה אבל הייתי חייבת לעשות את זה- התקרבתי אליו ולחשתי לו באוזן "בו."
טוב, אולי לחשתי קצת יותר מדי חזק, כי דייויד קפץ בערך שני מטר נתקע בענף שנשבר על הראש שלו ונפל על הרצפה.
צחקתי כל כך חזק עד שכאבה לי הבטן.
"איזה... פרצוף... עשית..." חרחרתי.
דייויד קם, אדום כולו. "מה את עושה כאן?"
"טוב, אני מניחה שאפשר לשאול אותך את אותה השאלה, נכון?"
הוא לא ענה, רק המשיך ללכת משאיר אותי מאחור.
"היי, היי!" רצתי אליו ותפסתי לו בחולצה. "לאן אנחנו הולכים?"
"אנחנו לא הולכים לשום מקום. תחזרי הביתה."
"אה.. כן, ממש. אני לא שואלת אותך. אז נו, ספר. לאן הולכים?"
דייויד נעץ בי מבט ארוך. רעיון ממש רע, כי אני מעולה בקרב מבטים. ברור שהוא הפסיד.
"טוב," הוא נאנח בקול. "בואי. אבל תשמרי על שקט."
אה.. רגע, סליחה?!? לי הוא אומר לשמור על שקט?? עמדתי להגיד משהו ממש שנון אבל דייויד נעצר וכמעט התנגשתי בו. עמדנו בקצה קרחת יער קטנה. היו שם כמה נערים ונערות ישובים על בולי עץ ואבנים גדולות. נדמה שהם חיכו לדייויד כי ברגע שהוא הגיע הם קפצו עליו.
אני עמדתי בצד והנחתי להם לגמור את הפגישה המרגשת. סביר להניח שהם לא ראו אחד את השני כמעט עשרים וארבע שעות. מזל שהם לא מתו מגעגוע.
"רגע, מי זאת?" שאל בחור בלונדיני עם עיניים חומות, ואני קלטתי שהוא מדבר עליי. אולי בגלל שהוא הצביע עליי. הגיוני.
השארתי לדייויד להסביר להם.
"היי אממ.. חבר'ה, תכירו. זאת ליילה, בת דודה שלי. ליילה, אלה קרייג, ג'ניפר, ג'ייד, ג'רמי, קייט וג'ייק." ג'ייק. זה היה מי שדיבר.
"אהה.... היי." אמרתי. מילת חוכמה ואינטלגנציה. אחלה של רושם ראשוני.
"ליילה עוד מעט הולכת. בעצם, היא כבר צריכה לזוז." אמר דייויד בהדגשה וסימן לי בעיניו שאסתלק. תגידו מה שתגידו, אבל בכלל לא התכוונתי ללכת. סוף סוף יש קצת חברה במקום השומם הזה, ואני לא עמדתי לוותר עליה. אז נכון שהאווירה הייתה קצת מביכה, אבל נשארתי.
"לא רוצה." אמרתי לדייויד. התיישבתי ליד מישהי שזכרתי ששמה קייט. "אז...... מה הייתם באמצע לעשות?"
דייויד התיישב בין ג'רמי לג'ייק ושתק לכמה שניות, אז ג'ייק החליט לדבר.
"אנחנו באמצע לחשוב איך-"
"חכה!" חתכה אותו ג'ניפר. היא פנתה לדייויד "אתה בטוח שכדאי..? ז'תומרת.."
"היא בסדר." אמר דייויד. "דברו חופשי. את יודעת לשמור סוד, נכון?"
השאלה שלו הופנתה אליי.
"היי!" מחיתי, "לא שכנעתי אותך אתמול כשהסכמתי לעזור לך ללכת ל-" ההבעה על פניו גרמה לי לקפוא, וקלטתי שיכול ליהיות שזה בעצם סוד.
"כן..?" התעניינה ג'ניפר.
"בכל אופן, אני מבטיחה לא לספר את מה שזה לא יהיה שאתם מתכננים." אמרתי, מתעלמת מג'ניפר שהתחילה לעצבן אותי. היא הביטה בי במבט מעצבן ואני החזרתי לה גם. היה לה עיניים כחולות קרות ושיער בלונדיני ארוך וחלק. היא נראתה קצת כמו דוגמנית מסלול מרושעת.
"אוקיי." אמר ג'ייק. "הוא עדיין כאן, נכון?"
דייויד הנהן בצער. "כנראה שהוא יישאר כאן עד הערב."
"על מה הם מדברים?" לחשתי לקייט. היא התיקה באי רצון את עיניה מג'ייק ודייויד. "אנחנו רוצים לצאת לטיול רכיבה. אבל הסוסים בחווה שלכם, והגנן עובד."
"אז מה?" לא הבנתי. "אנחנו לא נפריע לו."
"ברור שלא, אבל את חושבת שהוא לא יספר לאמא של דייויד שיצאנו? ואז הוא וכנראה שגם אנחנו ניהיה מרותקים? כאילו, דה?" התערבה ג'ניפר. אוזניים של שפן יש לה לזאתי.
"אז דודה שלי לא מסכימה לכם לקחת את הסוסים לטיול ולכן היא שמה עליכם את הגנן שישמור? מה אתם, בני חמש?" ספק שאלה- ספק קביעה.
קייט הנהנה.
"טוב, אז זה הופך את הדברים להרבה יותר פשוטים." אמרתי.
קמתי. "אני יכולה לעזור לכם." אמרתי לכולם. "אבל בתנאי שאצא איתכם לטיול. משעמם לי לבד."
כמה שניות של שתיקה.
"בסדר," אמר אחד שלא זכרתי את שמו. "איך את מתכוונת לעזור?"
"היי!" מחתה ג'ניפר ומישהי שישבה לשמאלה הנהנה בהסכמה. "אנחנו לא צריכים עזרה, נסתדר לבד!"
"כן בטח, כמו שעשיתם עד עכשיו?" עקצתי.
הבחור המתולתל שבחבורה, ג'רמי, הרים את ידו לשקט, ואני קלטתי שהוא סוג של מנהיג.
"אנחנו כן צריכים עזרה. מה את מתכוונת לעשות?"
חיוך של שביעות רצון התפשט על פניי. ממש לא התכוונתי לספר להם שתוכניות שלי הם בדרך כלל כישלון.
למה להרוס את כל הכיף?
*כל הזכויות שמורות*
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-8 חודשים הו, וואו. אנג'ל (ל"ת)
-
לפני 12 שנים ו-8 חודשים המשך, כאילו, עכשיו. Rowan Jin
-
לפני 12 שנים ו-8 חודשים תודה :) ענאלוווווש (ל"ת)
-
-
