פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 527 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 12 שנים ו-8 חודשים שאגה ברוח ^.^ ענאלוווווש
שאגה ברוח:
פרק 1:
החיים שלי בזבל. למה? טוב, יש הרבה סיבות. אבל העיקרית שבהן היא העובדה שההורים שלי מתכננים לבלות את החופש הגדול בפריז. נשמע כיף, אה? אז הנה הבעיה האמיתית: אותי הם החליטו לשלוח לדודה רחוקה בכפר, כמה דקות נסיעה מהשטחים של רוד איילנד. אאוץ'. כואב, נכון?
אבל להורים שלי לא אכפת. מבחינתם, הכי חשוב זה שלא אבזבז להם את החופשה, שעליה, והם טרחו להזכיר לי זאת כמה פעמים, הם שילמו הון תועפות.
את הימים האחרונים שלפני הנסיעה בליתי בחדרי. שמעתי מוזיקה, גלשתי באינטרנט, ניגנתי בגיטרה וגם בעיקר ישנתי. מועדון הרכיבה- הסיבה היחידה שבגללה בדרך כלל אני יוצאת מהבית- היה סגור לרגל חופשת בעל הבית. לא היו לי חברים, מכיוון שעברתי דירה כמעט כל חצי שנה בגלל העבודה של אבא שלי.
ההורים שלי כפו עליי לחות לבד, ואני העמדתי פנים שזה מוצא חן בעיניי. רק כי לא הייתה לי בררה אחרת.
הימים עברו מהר. מהר מדי. בלילה האחרון שוב ניסיתי להתווכח איתם.
"לפחות אם אתם לא לוקחים אותי לפריז איתכם," ביקשתי, "אז תשאירו אותי בבית. אני מבטיחה שלא אשרוף או אשבור שום דבר."
אבי הביט בי במבט של ספק טהור. הוא ידע, בדיוק כמוני, שיש לי נטייה רצינית להסתבך בצרות.
"ליילה," אמר לי בנוקשות. "כבר קבענו עם דודתך. אין כאן וויכוח."
זה לא שבאמת ציפיתי למשהו אחר, אבל עדיין נותרה בי תחושת אכזבה עמוקה. בדרך כלל אבא שלי הוא זה שעומד לצידי בעת ויכוחים עם אמא. קמתי ממקומי ועזבתי את השולחן לטובת החדר שלי, שם לפחות היה לי שקט.
אני לא יודעת איך או מתי, אבל בסופו של דבר נרדמתי.
***
בבוקר שלמחרת העמסנו את התיקים במכונית ויצאנו לדרך. הנסיעה ארכה כמה שעות, שבמהלכם דאגתי לא להחליף אפילו מילה עם הוריי, שיהיה להם ברור שאני כועסת. כן, בטח. כאילו שזה היה אכפת להם. לאחר כמה שעות השארנו מאחורינו את אורות רוד איילנד והגענו אל הכפר. הסתכלתי בחלון והתחלתי לעכל את המחשבה שאבלה כאן את ששת השבועות הקרובים.
טוב, אני מודה. הכפר עצמו עשה רושם די בסדר. אני בטוחה שבנסיבות אחרות דווקא הייתי שמחה ליהיות כאן. אבל לא עכשיו. לא היום.
שדות ירוקים רחבים השתרעו מאופק לאופק ושכונות די נחמדות עם בתים צבועים בלבן וגגות אדומים ניבטו אליי מבעד לחלון. המקום נראה כמו אחד מהאיורים על הבולים של המכתבים שיש לי בבית, אלה ששמורים בקרטונים גדולים וממוענים בכתב יפה ומחובר. פעם קראתי כמה, כשממש השתעממתי, אבל התייאשתי די מהר כי זה היה בלתי אפשרי לפענח את הכתב.
בסופו של דבר המכונית נעצרה, ואני הפעלתי את יכולת ההסקה המופלאה שלי והבנתי: הגענו. הפעלתי את יכולת ההסקה המופלאה שלי והבנתי: הגענו. יצאתי מהמכונית. המחשבה הראשונה שלי ברגע שראיתי את הבית הייתה : וואוו! המקום הזה צריך שיפוץ רציני. הבית עצמו היה די גדול. מבחוץ הקירות היו מסוידים בחום, אבל כמעט כל הצבע התקלף כך שבקושי היה אפשר לזהות את הצבע. והגג... אויש. טוב, אני מנחשת שהדבר היחיד שנותר הוא לקוות זה שהוא לא יקרוס עליי באמצע השינה. לעומת זאת ולמרבה הפתעתי, הגינה הגדולה שהקיפה את הבית הייתה מפוארת ומטופחת. עצי פרי גדלו בכל מקום. זיהיתי לימון, זיתים, תות, מנגו, אשכולית, ועוד כמה פירות טרופיים לא מזוהים. פרחי בגוניה, ורדים וגם כמה צבעונים עיטרו את השביל שהוביל לבית. זכרתי גם שיש בחצר האחורית חווה. פעם, לפני מותו, לקח אותי דוד קלארק לרכיבה ביער הסמוך. זה היה חג המולד והכל היה מכוסה שלג. כל כך נהניתי אז.. אבל עכשיו דוד קלארק כבר נפטר. הוא מת כאשר הסוס שעליו רכב לא ראה בור באדמה, נפל והתהפך, מוחץ את דוד קלארק תחתיו. דלת הכניסה נפתחה וממנה יצאו דודה איימי ובן דודי דייויד. מבטינו הצטלבו לרגע והגענו להזדהות כואבת- שנינו רצינו ליהיות בכל מקום מאשר כאן. דודה איימי ניגשה אל אימי ונישקה אותה על שתי הלחיים. נשמע מוזר? עוד תגלו בהמשך שביחס אל דודה איימי זה בכלל לא. לאימתי, אחרי שנישקה גם את אבא שלי דודה איימי הסתובבה אליי. או או... אני יודעת שלא הייתי צריכה, אבל אפילו המבט המקפיא שנעצה בי אמא שלי לא עצר אותי. בשנייה שדודה איימי עזבה את הלחיים שלי אחרי שהדביקה עליהן (כמובן) שתי נשיקות רטובות ניגבתי אותם בשרוול ועשיתי פרצוף נגעל., לפני שהספקתי לעצור בעצמי. דודה איימי בכלל לא אהבה את זה. היא הסתובבה לאמא שלי ופלטה: "אל תדאגי. אטפל בה היטב". היא חייכה אלי חיוך קטן ומרושע ואז הזמינה את ההורים שלי להכנס הביתה, להתכבד בתה ועוגה לפני שהם נפרדים.
*****
אמא, אבא, דודה איימי, דייויד ואני ישבנו בשלון על כורסאות ושתינו קפה. דייויד ניראה ממש על קוצים. הוא לא הפסיק להעיף מבטים החוצה, כאילו הוא מקווה שהמכונית תתחיל לצפור בשביל לזרז את ההורים שלי. למען האמת, קיוויתי בדיוק לאותו דבר. רק שבמקרה הזה, רציתי ללכת עם המכונית, לא להשאר כאן. התחלתי להעיף מבטים בפנים הבית. החזות הענייה מבחוץ הצליחה לבלבל אותי לגמרי. בפנים הבית היה מרוהט בטוב טעם. כורסאות מעור, פלזמה אחת ענקית, ריהוט עתיק וכבד מעץ משובח. שטיח פרסי משובח היה פרוש על הרצפה, ואת רוב הקיר הימני הסתירה ספרייה. מחצית מהקיר השמאלי תפס חלון שוילונותיו היו מוסטים. הבטתי דרכו וכנראה שמצבי היה ממש גרוע, כי התחלתי לחפש צורות בעננים. אני חושבת שראיתי כבשה מחזיקה פחית קוקה קולה, אבל יכול ליהיות שרק דמיינתי. אחרי כעשרים דקות קמתי. הכיסא חרק ומשך את תשומת לב כולם, אף על פי שהייתי בטוחה שהם שקועים בשיחה והחלפות רשמים. אמא הביטה בי והרימה גבה בשאלה. "אני הולכת. נמאס לי. תודיעו לי כשארוחת הערב מוכנה." זרקתי. דודה איימי תקעה בי מבט חמור מבעד משקפיה. "תהיי מנומסת." ביקשה אימי. צחקתי במרירות. "זה לא שאתם נותנים לי דוגמה כל כך טובה.. אתם יודעים, שאתם זורקים אותי... כאן." באמת שהתאפקתי לא להגיד משהו אחר מ "כאן". אמא השתתקה, ודודה איימי תפסה פיקוד על המצב. "דייויד," אמרה. כל אותו זמן הוא בהה בי ובאמא שלי בתמהון, כאילו הוא בחיים לא ראה הורה וילד רבים. בכל אופן, עכשיו הוא התנער. "כן, אמא?" אלוהים. איזה ילד טוב ירושלים. איכס. "תראה לליילה את החדר שלה." ביקשה דודה איימי. "ואממ... תדריך אותה קצת." היא העיפה בו מבט מלא משמעות. דייויד קפץ מכסאו, שמח שהוא יכול סוף סוף לעזוב את שיחת הזקנים הזו בלי שזה ייחשב ל "חוסר נימוס". "בואי." הוא אמר לי, והתחיל לעלות במדרגות בלי לחכות. זה היה או לעלות אחריו או להשאר תחת מבטם של המבוגרים, אז כמובן שתפסתי בלי היסוס את התיקים והגיטרה שהבאתי איתי מהבית ומיהרתי בעקבותיו.
*****
עברנו כל כך הרבה דלתות וחדרים שכבר הפסקתי לספור. "בשביל מה אתם צריכים כל כך הרבה.... מקום?" שאלתי את דייויד. הוא התעלם מהשאלה שלי ונעצר. "הנה", הצביע על חדר עם דלת צבועה בכחול. הוא הורה לי להכנס ונכנס אחריי.
החדר עצמו לא היה גדול במיוחד. טפט רצפה אפור, מיטה לא גדולה, שולחן עבודה, כיסא ופוף סגול שוכב על הריצפה, מאובק כמובן. השענתי את הגיטרה על הקיר והנחתי למזוודות ליפול ברעש על הריצפה.
"טוב," אמרתי. "אז למה דודה איימי התכוונה כשאמרה 'תדריך אותה'"?
דיוויד לא ניראה כלכך מרוכז, אבל הוא שמע את השאלה שלי. "זה משהו שאמא שלי המציאה." הסביר. "יש חוקים לבית הזה, עד כמה שזה נשמע אידיוטי."
לא הגבתי, והוא המשיך.
"מספר אחד: תמיד תתנהגי בנימוס." (בשלב הזה החנקתי צחקוק)
"מספר שתיים: אף פעם אל תצאי מהבית בלי להודיע לאן את הולכת ומתי תחזרי.
מספר 3: אל תזכירי את אבא שלי בואוזניה לעולם. –עווית עברה בפניו של דייויד אבל נעלמה כמעט מיד-
מספר ארבע: אל תקללי. אמא שלי לא סובלת את זה.
ומספר חמש: אל תגעי בשום דבר. אני רציני. שום דבר." הדגיש.
"אוקיי..... זה הכל?" שאלתי.
"כן, ועוד משהו, וזה רק בגדר המלצה אבל ממש כדאי לך להקשיב לי. אף פעם אל תצאי לרכב אחרי השעה שמונה. לטובתך. החיות שמסתובבות כאן... טוב, הם יכולות ליהיות מסוכנות."
הוא הסתכל עליי כאילו אני בובת חרסינה שצריך לשמור עליה שלא תישבר. היה לי דחף מטורף להראות לא מה אני מסוגלת לעשות עם סכין הציידים שהייתה חבויה בנרתיק על ירכי, אבל לא היה לי ספק שדודה איימי תמצא דרך להחרים לי אותה. וחוץ מזה.... הסכין לא נועדה לזה. במקום זה שאלתי:
"מה יקרה לי אם אני מתעלמת ממה שהרגע אמרת לי? כאילו.. מהחוקים האלה?"
דייויד מצמץ ופתח עיניים ירוקות גדולות. "אבל... זה אסור!" אמר בתדהמה. "כן, " התעקשתי. "אבל מה אם בכל זאת אני עוברת על משהו שאמא שלך אמרה?" ואז הוא אמר בדיוק את מה שרציתי לשמוע.
"אז את עפה מכאן." אמר בפשטות.
מצוין.
דייויד העיף מבט בשעון שלו ואחר כך בחלון.
"אתה יכול ללכת אתה יודע." אמרתי. "אני יסתדר לבד."
העיניים שלו נפערו. "מה את.. איך?"
"אוי באמת.. זה כתוב לך על המצח: 'בא לי להסתלק מכאן מהר!! אני מאחר!!' נו מה קרה... יש לך דייט עם בחורה?"
דייויד הסמיק. בינגו.
"מה זה משנה.." הוא אמר בשקט. "אמא שלי בכל מקרה לא תיתן לי ללכת".
בהיתי בו. לעזאזל... הבן אדם באמת מבקש רשות מאמא שלו?!?
"אלוהים.. אתה בן חמש עשרה!" קראתי. "מה אכפת לך מה אמא שלך תגיד??"
"מה זאת אומרת...?" אמר דייויד, מוטרד.
"טוב לא חשוב. תלך בכל זאת. אם היא תשאל, אני אחפה עליך."
דייויד הביט בי בהכרת תודה. "תעשי את זה?"
"בטח! בכיף! עכשיו רוץ!"
דיוויד אמר כמה פעמים תודה עד שדחפתי אותו החוצה. הבטתי בו דרך החלון חוצה את הגינה הרחבה ונעלם. פתאום עייפות השתלטה עליי וצנחתי על המיטה בכבדות.
תוך פחות משתי שניות נרדמתי.
*****
*כל הזכויות שמורות*
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-8 חודשים את כותבת נורא יפה! מחכה להמשך! Rowan Jin (ל"ת)
-
לפני 12 שנים ו-8 חודשים תודה! ^.^ ענאלוווווש (ל"ת)
-
-
לפני 12 שנים ו-8 חודשים הכתיבה מדהימה- מחכה להמשך!! :) kida☯ <font color =800080> (ל"ת)
-
