שכנעתם אותי לכתוב המשך לקטע קצר שכתבתי, ואני מודה לכם מאד על כך. החצי שקראתם כבר, מצורף כאן. קריאה מהנה:)
"מאיה? תועלי להתלוות אלי בבקשה?" שאל המנהל בקולו העבה והקשה. הרמתי את מבטי מהדף המקושקש בציור גרוע של המורה המטומטמת, והתסכלתי אל המנהל שהסתכל עלי בחזרה. מממתי הוא ניגש אלי בעצמו? מה קרה ליועצת שחולה לו על התחת ורצה על עקבים גבוהים מדי לכל מקום שהוא רוצה? מה עכשיו? מה עשיתי הפעם?! לא... לא יכול להיות ש...?! אין מצב שהוא תפס אותי מצלמת בחדר מורים עיתוני חשפניות... כל הכיתה חיפתה עלי! והם אלה שהציעו את הרעיון! שאני אמצא מי הלשין... אה, רגע, אולי הוא ראה אותי מקשקשת על דלת המשרד המטונפת שלו... אבל זה היה מאוחר בלילה. הוא עד כדי כך דפוק שהוא נשאר בבית ספר בלפנות בוקר? וחוץ מזה, יכולתי לרשום דברים הרבה יותר גרועים מ 'המנהל החמור, במכנסיים יש לו חור. והיועצת מחכה שייתן לה נשיקה.' (אוי, זה היה קורע לראות אותם רואים את זה...) אבל זה נכון! אי- אפשר להאשים אותי... או בעצם אולי... הוא שמע את השמועה (הנכונה) שיצאתי עם דימה, מלך הרחוב אצלי בשכונה... אני די מתפלאת שהוא לא רץ להתקשר להורים שלי... אולי הוא מפחד ממני. או שעישנתי מאחורי בית ספר, והגוש קיא שמצאו שם היה שלי- לרוע המזל. הרצתי בראשי סרטים בראש על אנשים קרחים המנופפים במקלות שלהם וצועקים עלי שאני צריכה להתבגר כבר, ולהבין את משמעות המילה 'מתבגרת' במובן הטוב. מי הגאון שיסביר לי את זה עכשיו בדרך הטובה של המילה?! זה פסיכי לגמרי. אז יצאתי, מתכוננת לנזיפות, לצעקות ולהשהייה מבית ספר- לא שאכפת לי... ושמרתי על ראש זקוף, וחייכתי. הרגשתי די טוב אחרי שהגנבתי חיוך מיוחד למורה, שחייכה עד עכשיו, אבל כרגע חיוכה התערער שראתה את הביטחון העצמי המופרז שלי. היא לא ידעה אם לצחוק או לבכות. החלפתי מבטים חוששים עם יערה, חברתי הטובה, שזקפה לעברי את שני אגודליה בחיוך קלוש. עברתי במבטי על כל הכיתה, כדי לראות מי מסב את מבטו ממני, וכך אדע מי הלשין עלי, אבל כולם החליפו ביניהם את אותם מבטים מגחכים, סקרנים לשמוע מה יהיה גזר דיני.
מר שטקל סגר אחריו את הדלת והבעת והבעת פניו לא השתנתה. הוא קפץ את שפתיו ונשען הדלת. לאחר 5 שניות של שילוב ידים ומבט שאמור להיות מתריס (נראה לי שבנסיון להיות מגניב ולדבר אלי ב''בגובה העיניים'), הוא הזדקף והניח יד על כתפי. מרב חשש ודאגה יוצאת דופן שהשתקפה מפניו, לא העפתי לו את היד, למרות שאין לו שום זכות לגעת בי ככה. גם לא צרחתי את מה שכתבתי על דלת המשרד שלו מרב עצבים. "מאיה." הוא רק אמר את שמי, ומנימת קולו כבר ידעתי.
ידעתי הכל. אחרי דקה שנמשכה כמו נצח, שבה הוא הצמיד את האגודל והאצבע לעיניו, הוא סוף כל סוף דיבר. כל הזמן הזה הוא סירב להביט בי. גופי היה משותק, ועיניי נתמלאו דמעות.
"אבא שלך... הוא אממ... הוא לא היה במיטבו כבר כמה שבועו-"
"תפסיק לדבר, בבקשה." לחשתי בקול חלוש וחנוק שמצאתי סוף סוף. הוא התשתתק כאילו צרחתי את זה בכל הכח. אבל הוא ידע, בדיוק כמוני, שציפיתי לשמוע את שתי המילים שיישברו אותי. נזכרתי בספר של מרים פרץ האלמנה, שראתה את משפחתה בעלת שבע הנפשות הופכת לארבע נפשות בלבד, וחזרתי על דבריה בדיוק עכשיו.
"תפסיק!" קולי התייצב, כמו מרים שאמרה זאת לחייל שבא עם הבשורות הקשות, שבנוסף לבנה הבכור, גם בנה השני, אלירז, מת זמלחמה. "כל עוד אתה לא אומר את זה, אבא שלי עוד חי." הדמעות זלגו כעת על פני כנהרות.
אשמח לתגובות...
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
