פרצתי אל החוץ הקר, רץ כל עוד נפשי בי, מעיף מדרכי עוברי אורח. הרגשתי את משב הרוח פורע את שערות ראשי,
את בגדיי מתנפנפים כמו נסחפתי עם הגלים, הרטיבות מן הגשם הזולח פרקה את עולה על גופי. נשמתי לתוך ריאותיי את האוויר הנקי, הקפוא, ינקתי את לשד החיות מאנימטיביות הקיום. הרגשתי בוער וחי יותר מאי-פעם. עליתי במעלה המדרגות, עוד קומה ועוד קומה עד שהגעתי אל הגג, עוצר במעקה החירום המהווה את הגבול שבין מציאות לדימיון. הרמתי את רגליי מעל המעקה, גבי צמוד אליו, רציתי לקפוץ מטה אל השאון, אל הדממה הרותחת במעלה דמי המייחל להתנקז כמו הר געש. דחפתי את עצמי אל עבר התהום רווי גירסאות מיניאטוריות של תנועת מכוניות ואורות ניאון רפאיים, הרגשתי כיצד גופי מתמזג עם זרמי האוויר המבליחים על פניי, מותחות את זרועותיי לאחור כמו הייתי ציפור, כמו הייתי פיניקס - החלתי לבעור, חדירתי את אטמוספרת המציאות הייתה קשה מנשוא, כמו לקח לי זמן כה רב להגיע אל הקרקע שוב, לחיות בין בני האדם. פיסות מבגדיי החלו להתפורר ולהינתז הרחק ממני, הלאה מגופי אל נחילי כפור הרוח.
במקום להתמוסס לאפר, התחלתי להתאחות מחדש. בגדיי התמזגו עם גופי, כמו נשאו אותי עם נתיבי האוויר, בשרי התחזק והתעדן, הכדור הנוקשה שהיה במרכז חזי החל להתרכך, הסלע הקבור בליבי איבד מעוגנו, החל להתפרק לרסיסי כאב שהתמוססו הלאה בזרם הדם. קצוות שיערותיי השזורות והקלועות יחדיו החלו להתרופף, הנוקשות התרככה, שיערי התקצר ונעשה נעים יותר למגע יד מלטפת, עורי העלה אודם וסומק, שפתיי התעגלו לחיוך קל, כזה שלא נראה על פניי כמעט מעולם. נשמתי את החיים לתוך ריאותיי, והחיים הפיחו בי תקווה לשוב אל חיי העולם הזה.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
