אני יוצרת.
תנו לי מכחול ואצייר לכם. תביאו לי עיפרון ואכתוב לכם סיפור. תושיטו לי את המיקרופון ואשיר לכם שיר.
אם תתנו לי רק את הכוח לדבר, את הגישה לתוככם, אטווה לכם בועה. בזה אני הכי טובה.
אכין לכם עולם אחר. מלא ביופי, ועושר. והכי טוב? תהיו סוף סוף מאושרים בקליפה שאטווה.
גם דמויות יהיו שם. דמויות מן החוץ יבואו. אבל כשהן ירסקו את הבועה שלכם? אני אהיה פה כדי לתקן כל חור וכל שבר.
אני כואבת.
יכאב לכם מעט. רק מעט. אבל מהר מאוד כבר לא יהיה לכם אכפת בתוך האושר המדומה. בתוך הקליפה שאכין.
יהיו לכם תקוות לעתיד. תרצו לחיות סוף סוף רק בזכותי. אני אעניק לכם חיים. הכאב הדוקר שיופיע מפעם לפעם כשהקליפה תתנפץ לא יישאר לנצח אחרי שאבוא ואתקן את הפגמים. אחזיר את השבור לתחייה.
אני כמעט הכל.
אני השמש שבוקעת בשמיים. אני השמיים שנפרשים מעל. אני המראות שאתם רואים בעיניים שלכם. הצלילים שאתם בוחרים לשמוע. הרצון שלכם לחיות או למות.
אינני הגורל, אינני אלוהים, ואינני האנשים שאתם פוגשים בדרך. אינני יצור חיי.
אם עדיין לא ניחשתם מי אני, אמשיך ואספר.
אני חווה איתכם את הבוקר, הצהריים, והערב. כל שעה, עשרים וארבע שעות למשך שבעה ימים. אני אוכלת מהצלחת שלכם, שותה מהכוס שלכם, נושמת את האוויר שאתם נושמים.
חיה איתכם באותו הגוף. רואה הכל מבעד לעיניים שלכם.
לא, אינני אתם.
אני יכולה לגרום לשמש להיראות ורודה, ולשמיים סגולים. אני יכולה לגרום לדשא להיראות אדום, ולעצים אני יכולה להלביש צבע כתום.
בעיניכם אני יכולה לגרום לקול הזוועתי להישמע ערב, ולערב זוועתי.
ועד שתבעטו אותי החוצה, תישברו אותי ותרסקו אותי לחתיכות, לשברים קטנטנים, לא אלך.
אני האשליה.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
