"אני מבקשת בבקשה אמבולנס לרחוב העצמאות פינת מסקין בבקשה." אמרתי במהירות ובהיסטריה בעוד הפצע נפתח לילד המסכן, שכבר התחיל ליבב בבכי. מעניין למה... אני עצמי כמעט הקאתי שראיתי את הדם. אח שלו, נדב, שהיה בגילי, ניסה להרגיע אותו. ריחמתי עליהם. לצידי, אחותי הקטנה נצמדה אלי לירך, צופה באחד החברים שלה מהגן מאבד דם בכמויות מטורפות. הצמדתי אותה אלי חזק והחלטתי שכדאי לי לא להסתכן גם מהקאות בלתי נשלטות שלי ושל אחותי, וסובבתי את גבינו לצד השני, כדי שלא נוכל לראות יותר את הדם האדום על הקרקע האפורה. מראה מבחיל.
"לאן בבקשה?" ענה לי קול אשה חסר סבלנות שגרם לי לשנוא את האישה שמעבר לקו. נשמתי נשימה עמוקה כדי להרגע.
"אמרתי כבר! לרחוב האצמאות פינת הבנר!" חשקתי שיניים. מרגישה חמלה לילד המסכן שמדמם מאחורי.
"לא... את אמרת 'לרחוב האצמאות פינת מסקין'." הוא אמרה.
"אני באמצע שני צמתים! ואם כבר אמרתי לך, אז למה את שואלת שוב?!" התחלתי להזיע.
"למה זה מתעקב?" נדב קרא אלי. הצבעתי על הפאלפון שלי, ועשיתי תנועה של חנק של משהו בלתי נראה. הוא כמעט חייך, ואז פנה שוב אל אחיו חסר האונים. אני באמת ובתמים לא מבינה איך נדב יכול להסתובב ככה בלי טלפון! מזל שהייתי פה בסביבה...
"את יכולה בבקשה לשלוח?" שאלתי כמעט בצרחה.
"למה את צריכה אמבולנס?"
"האח הקטן של ידיד שלי נפל על חוט חלודה ונחתך בברך חתך עמוק," בלעתי רוק. "הוא מאבד המון דם."
"סליחה, לא שמעתי. תרגעי בבקשה." שמתי לב שאני בוכה מהסטריה. האדרנלין שצף בעורקי. הרגשתי שאני מסוגלת לרוץ את השש מאות ששים קילומטרים שהיה צריך לעשות בבוקר בשיעור ספורט.
"ילד. עם חתך. ממש עמוק. המון דם." פלטתי.
"אני מבינה... " שתיקה. הרגשתי שאני מאבדת את זה.
"נו?!" בשלב הזה כבר צרחתי מתסכול.
"נשלחת אליכם ניידת, בבקשה." השיחה נותקה. בבקשה על מה?!
"רותמי," ניגשתי את אחותי בת הארבע המפוחדת. "אני צריכה את העליונית שלך, טוב?" היא משכה בכתיפה.
"לא רוצה." היא אמרה.
"את רוצה לעזור לתומר?" שאלתי. היא הנהנה.
"אז תביאי לי אותו." התחננתי. היא הורידה את העליונית שלה. זינקתי לעבר תומר עם העליונית ולפפתי את החתך חזק בעליונית הכחולה שהחלה לתפוס את הצבע של הדם. תומר צרח בכאב. התכווצתי באשמה.
"תודה." נדב לחש לי.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
