שילכו לאלפי עזאזל כל הפסיכולוגים האלה, שאומרים שאני לא אצליח. אני אולי בעייתי, אבל אני אצליח להגיע לברודוויי. זה לא סתם חלום ילדות.
אני איזי גולדשמידט. טוב, לא איזי, ישראל, אבל זה שם אידיוטי, אני לא סובל אותו. אז אני איזי. אני בן 17 מחולון, סובל משלושה אחים קטנים, אימא שלוחצת עליי להצליח בלימודים (or else) ואבא חורג שלא לגמרי אוהב אותי. מה קרה לאבא שלי? אני לא רוצה להיכנס לפרטים. רק נגיד שהוא ברח לו עם איזו זונה שוודית והשאיר את אימא שלי לבד עם בן דיסלקטי היפר בן 10, תאומים בני 6 ותינוקת בת שלושה חודשים. כן, זאת בערך המשפחה שלי.
כן, אני דיסלקטי. אז רגע, אתם שואלים, אם אני דיסלקטי, איך אני כותב את זה? פשוט מאוד. יש לי מטחנת ממתקים בבית, שתעשה הכל בשביל ממתקים. קוראים לה שני. היא אחותי בת ה-13, הילדה האהובה על אימא. היא כל הזמן מתלוננת שיש לה חצ'קונים, למרות שאין לה. כנראה שהיא חושבת שבן, התאום שלה, הוא מראה מדויקת שלה. ולבן יש חצ'קונים. ואחרי השניים האלה, שנמאס לי מהם עד כדי כך שאני רוצה שהם יעוופו לאלפי עזאזל עם כל הפסיכולוגים בעולם, יש את יובלי, התינוקת שלי. היא תהיה בת שמונה באפריל, והיא היחידה מכל המשפחה שלי שבאמת אוהבת אותי. אבל היא גם אוהבת את ג'סטין ביבר, בדיוק כמו שני. בן מסכים איתי, לפחות על העניין הזה, שצריך להוציא את המוזיקה שלו מחוץ לחוק כדי שהן ישמעו דברים כמו קווין או רולינג סטונס.
יש לי גם את שי ואליסה, אבל לאחרונה הם התחילו להתעניין יותר בחברות שלהם, כל אחד והחברה שלו, ככה שכשחזרתי מאיטליה הם לא רצו אפילו לבוא ולשבור לי את הגב עם כל התיקים בדרך לאצה. גם כן חברים.
הכל התחיל, אם אני זוכר נכון, לפני שבע שנים, הם החליטו להתגרש. שני ובן לא הבינו מה קורה, ולמה אבא אורז תיקים רק לעצמו, ולמה פתאום יש בחורה בלונדינית אצלנו בבית, אבל אני ידעתי מה קורה. הבחורה ההיא, הלגה, הייתה מסתכלת עלינו במבטי שנאה כל פעם שהיא ראתה אותנו. ויום אחד, התעוררתי לגלות שאין הלגה, אין תיקים ואין אבא. הדבר היחיד שנשאר לי ממנו היה פתק שהוא השאיר לאימא, שאומר שהוא עוזב לניו יורק, ושהיא זאת שצריכה למצוא דרך להסביר לנו את זה. יובלי, כמובן, לא זוכרת כלום. היא הייתה רק תינוקת אז. היא גם לא מבינה על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אבא.
זה היה הרגע שנזכרתי בברודוויי, שזו שדרת תיאטרון בניו יורק. וזה היה הרגע שהחלטתי שאני רוצה ללמוד משחק.
אימא הייתה אז נורמלית, אז היא רשמה אותי לשיעורי משחק. כל שני ושישי בחמש וחצי. למורה שלי היו דרישות גבוהות, אבל עמדתי בהן. עוד יש לנו את הסרט של המופע מאותה שנה, העלינו את אליס אין וונדרלנד, פשוט כי זאת הייתה הברירה היחידה. אני לא חושב שאני זוכר איך החזקתי מעמד עם כובע שעדיין יש לו פתק מחיר, שעון מטופש וכוסות שבורות בלי לצחוק.
לפני חמש שנים, הוספתי למשחק גם ריקוד. שני פשוט ממש רצתה לרקוד, וראיתי איך הולך אצלה. המורה שלה לא הייתה קשה מדי, היה לה נחמד, היא הייתה מצטיינת כבר אחרי חודש, אז רציתי לראות אם כל סוג של ריקוד זה ככה. לא לגמרי כל סוג, אבל אני מתמודד די יפה עד היום עם זה.
הוספתי לכל זה גם ציור. הייתי מצייר סתם במחברות, עד שיום אחד המורה שלי למתמטיקה שמה לב, לקחה לי את המחברת, ומאז היא עזבה אותי. מסתבר שציירתי את הפנים של המורה שלי אחד לאחד, כשכל מה שניסיתי לעשות זה לצחוק עליה קצת ולתלוש את הדף. פתחתי משתמש ב-DeviantART ובטמבלר בעקבות זאת. כדי לפרסם את מה שציירתי.
בטמבלר היה לי אחד שעקב אחריי כל הזמן, עשה ריבלוגים שהגיעו למצב שהיו לי מעל ל-130 אלף התראות לציור אחד או לסיפור אחד, רק כי הוא העתיק את זה לעמוד שלו. קוראים לו סתיו איצקוביץ', הוא בגילי, מבת-ים, ואני עדיין מנסה לגרום לו לשים לב אליי. אבל כל הפרופיל שלו בפייסבוק מלא בהצהרות אהבה אל בנים מהכיתה שלו, ואני נשאר עם עצמי. נעזוב את זה. זה טיפשי.
לפני שנתיים, אימא התחתנה מחדש. אני לא אגיד את שמו, כי אני מעדיף שלא. הוא התייחס אל התאומים ויובלי כמו אל תינוקות, ואליי כמו אל חתיכת זבל. אימא לא שמה לב. היא הייתה בטוחה שזה יהיה טוב לנו.
יובלי התחילה להבין למה התכוונו במילה אבא. היא באה אליי ערב אחד ואמרה לי שאם ככה אבא התנהג, היא לא רוצה שיהיה לה אבא. היא נרדמה בין הידיים שלי באותו ערב. אימא שמחה דווקא שלילדים שלה יש קשר כזה.
התחלתי לשחק במגמת המשחק של הבית-ספר שלי. הרכז תהה למה אני זז כל הזמן, אבל הוא לא אמר מילה. אני ראיתי את זה על הפרצוף שלו. אני עדיין במגמה הזאת, והוא עדיין לא מבין למה אני זז כל הזמן.
אימא גילתה אז שאני מתכנן לשחק בברודוויי, ושלחה אותי לפסיכולוג. כי לדעתה, זה פסיכי לשאוף כ"כ גבוה. אבל בלי שאיפות גבוהות, אין לאן ליפול.
וככה מצאתי את עצמי, נער דיסלקטי היפר בן 17 מחולון, כותב על המשפחה הדפוקה שלי ועל חיי האהבה הכשולים שלי לפסיכיאטר שאני לא מכיר, שיחליט אם הטיפולים הפסיכולוגיים שלי שווים את זה. אני יודע שהם לא שווים את זה, כי אני בסדר לגמרי. ושילכו לאלפי עזאזל כל הפסיכולוגים האלה, שאומרים שאני לא אצליח.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
