הי לכולם. השתעשעתי ברעיון לכתוב ספר (או סיפור קצר) ויצא לי בתור התחלה הקטע הבא. זה אלתור שנכתב בבולמוס כתיבה (והוא גם בדיוני לחלוטין ולא מבוסס עלי, אף על פי שפסיכולוגים יגידו שכל מה שאנחנו כותבים הוא השלכה של התת מודע שלנו ובלה בלה בלה...). בכל אופן, אשמח לקבל פידבק, לכאן או לכאן.
תודה!
רון התכופף מעט ונכנס אל מתחת למוט המתכתי הניצב בראש ה"כלוב", אותו מכשיר כושר גדול ממדים שנחשב כבסיס לעבודתו של מפתח הגוף. הוא ייצב את המוט על כתפיו, אצבעותיו סוגרות על המוט משני צדדיו. בכל אחד מקצותיו של המוט הוברגו אליו עשרים וחמישה קילו של משקולות עגולות בצבע תכלת. רון כופף מעט את רגליו, ושחרר את המוט ממקומו שעל המכשיר. הוא חש מיד את הכובד על גופו. הקור המתכתי שנשלח מהמוט החל להתמסמס תחת חום הגוף ההולך ועולה של רון. הוא הביט בעצמו במראה הניצבת בסמוך, מבטו מפוקס ופניו הולכות ומאדימות, ואז כופף את ברכיו וכרע מטה עם המשקולת האדירה על כתפיו, וללא הסטת המבט הצדה שילח את שרירי הרגליים החזקים ברצפה וייצב כלפי מעלה את גופו, עד ששב והזדקף. הוא עשה זאת שוב ושוב, גופו הגדול הולך ומאדים וגופייתו נעשית דביקה מהזיעה הניגרת ממנו. לאחר עשר חזרות הניח בזהירות את המוט הכבד חזרה למקומו במכשיר, והשעין את גופו בלאות אל המסגרת הגדולה של ה"כלוב". חזהו עלה וירד במהירות וזיעה נטפה מפניו. הוא הביט מטה אל הרצפה והתנשם בכבדות.
נטלי הביטה בו מהצד השני של מכון הכושר, שם ביצעה ריצה קלה על גבי מכשיר ההליכון. כבר כמה אימונים שהיא עוקבת אחרי רון, בתחילה מתוך מחשבה ש"אולי הוא אכן אותו בחור מוזר ששירת אתה באותו מוצב קטנטן", ובהמשך מתוך החלטה גורפת כי אכן זהו הבחור, אף על פי שניכר בבירור כי גופו של "רון השלדון" גדל לממדי ענק. מלבד זאת, הפנים הן אותן פנים, פנים ילדותיות ותמימות למראה, יותר מדי תמימות, שכן אחרת איך ניתן להסביר את העובדה שבצבא הוא סבל כל כך וכל הקצינים נטפלו דווקא אליו. המשקפיים שעל חוטמו היו הרבה יותר עדינות ולא בומבסטיות וכבדות כפי שהיו אז, בתקופת השירות הצבאי. היא זכרה אותו היטב – עובד רס"ר דק גזרה וגמלוני, ארוך כמו שרוך, עוטה משקפי ענק שהופכים את כל חזותו לגרוטסקית, שקט ולא מגיב, גם כאשר שאר החיילים (כולם בעצם, חוץ ממנה), עלבו בו שוב ושוב. לאחר שלא הסתדר בקרב עובדי הרס"ר המחוספסים, הוא הועבר שלא לפי בקשתו אל חדר המבצעים, ושימש כסמב"צ יחד עם נטלי. הם עבדו במשמרות – היא ביום והוא בלילה, וכך בעצם נחסכו ממנו ההשפלות, שכן במהלך היום ישן, או לפחות היה סגור בחדרו, ואילו בלילה כשכולם ישנו או שמרו הוא עבד. היא הייתה רואה אותו רק בדקות המעטות בהן היו עושים חפיפה – היא לו בשעות הערב, והוא לה בשעות הבוקר המוקדמות. היא זכרה כמה עמוק היה קולו, עמוק ואיטי ובכלל לא מתאים לצורה המוזרה שאפיינה אותו אז. לא שכעת צורתו הולמת אותו. נראה שהוא דילג מקצה אחד של דימוי הגוף אל עבר הקצה השני. אך כעת, כשהוא רכון כך אל עבר המכשיר האימתני הזה, מותש ופניו משדרות סבל, היא רואה לפתע את אותו חייל מסכן ממוצב 223 בערבה.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
