אם יהיו הרבה בקשות-אני אמשיך.
סליחה על שגיאות כתיב מראש.
-----------------------------
"הרוח נשבה. הייתה לי תחושה שמשהו עומד לקרות. הרגשתי שהעולם יתהפך על קירבו או לפחות שלמישהו תהיה התמוטטות עצבים.
'אני מבינה' שיקרתי, עוד לפני שאמיל הספיק להגיד את שלו.
'אתה יכול ללכת. אני באמת מבינה.' הוא דחף את עצמו מעל לספסל ובתנועה קלילה קם על רגליו.
'אני מצטער' הוא נשק על לחיי הסתובב והלך.
הבכי המר שהציף אותי מבפנים סירב לצאת, וכאילו מישהו שם שמע אותי השמיים התקדרו והחל לרדת גשם. ה-"
"התקדרו?" שאלה פיה.
"איך להסביר את זה? נהיו חשוכים, עננים אפורים כיסו את השמש..." הסברתי.
"כמוך?"
"אני לא ענן." הבעת פני הפכה נעלבת במעט.
"אבל את מוֱּן."
אנחה נפלטה מפי.שמתי סימניה בעמוד שעצרתי בו, סגרתי את הספר והנחתי אותו ליד השידה.
"לכי, נראה לי שאמא קוראת לך." אמרתי בחצי חיוך.
"שעת סיפור נגמרה?" שאלה בצער.
"שעת סיפור נגמרה." אישרתי.
היא קמה מעליי נשקה ללחיי והלכה.
נשארתי כך במיטתי במשך כמה דקות.
האוויר הצונן שנשב מהחלון הפתוח, כאילו החייה אותי. ריח הגשם הטרי, שריקת הרוח הנושבת, טלטלות העצים בחוץ-כולם הרגיעו אותי ונתנו לי תחושה של שלווה.
העפתי את השמיכה העבה מעלי וקמתי ממיטתי. הזזתי את דלת הזכוכית ויצאתי למרפסת. הנוף שנשקף מולי היה מדהים ביופיו, על עף שראיתי אותי כך מאז ומתמיד-עצים גבוהים מיתמרים מעל בתי הקרקע במעלה ההר והפסגה מושלגת טיפה, העמק מצד שמאל (אפשר היה להבחין בבירור בבניין העיריה שהיה הכי עתיק בעיר) ומאות מכוניות נעות בכבישים.
גרתי בקומה התשיעית בבניין יחד עם הורי ואחותי הקטנה. אמי הייתה מנתחת מוח ואילו אבי היה מנכ"ל חברת משקאות קלים. בקיצור-משפחה עשירה ממוצעת.
התקרבתי למעקה והבטתי מטה. בסופו של דבר הפרחים הטרופיים של גברת ריאוּ, השכנה מהקומה הראשונה, פרחו בצבעם היפייפה-כתום, סגול ואדום על גבול הורוד זוהר.
כפות ידיים חסונות החזיקו בכתפי ולרגע איבדתי אחיזה בקרקע.
הידיים עזבו אותי.
נפלתי.
האוויר סובב אותי ופני פנו כעת כלפי מעלה. ראיתי נער גבוה ושרירי מסתכל עלי בצער מהמרפסת. שפתיו מלמלו 'סליחה' וידיו החזיקו את המעקה חזק כל כך עד שאצבעותיו הלבינו.
ראייתי היטשטשה.
הרגשתי את הנחיתה רק בתת מודע ולאחר מכן-
כלום.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
