אני ממש אשמח לשמוע את מה שיש לכם לומר. כתבתי את זה כמו שאומרים- from the bottom of my heart.
מקווה שתהנו (:
״היי״ אני אגיד ואצחק, ״היי״ אתה תגיד ותצחק גם כן.
ואז אני או אתה נשאל מה אני או אתה עושים כאן. וגם נענה.
אני או אתה (תלוי מי סיים לדבר בשאלה הקודמת) נגיד ״וואי כמה זמן לא ראיתי אותך!״ ונצחק ביחד.
אתה תגיד שהשיער שלי ארך, ואני אגיד שגבהתה מאוד ושוב נצחק, לא כי נאמר משהו מצחיק, אלא בגלל המבוכה.
אחרי זה יהיה שקט קצר ומביך. כי לא יהיה לנו בדיוק מה לומר ואנחנו עדיין נהייה מעורפלים מהעובדה שנתקלנו אחד בשני.
נתחיל לדבר על הדברים הבנאליים על בית ספר או על הצופים.
עד שיהיה לנו תרוץ מכובד לסיים את השיחה המשעממת הזאת שהיה לה כל כך הרבה פוטינציאל להיות קצת שונה, קצת.
ואז נגיד יפה שלום אחד לשניה וכל אחד ימשיך בדרכו.
אבל בלי ששמנו לב מתחת לשיחה המהממת שלנו התנהלה שיחה אחרת, קצת שונה.
כשהתחלנו לדבר, ממש ברגע שאני אמרתי ראשונה ״היי״ יצא ממני ליצן קטן שלא הבחנתי בו, אפילו שניים, לא ממש בטוחה כמה.
וגם ממך. הם היו שם בלי שנשים לב.
הליצן שלך בכה. וגם הליצן שלי. אבל לא מעצב, אלא בגלל מבוכה.
ליצן אחר שלי קילל את אחד הליצנים שלך, קילל אותו ממש עד העצם.
אבל הליצן אחר שלך, בא והשתיק את הליצן המקלל שלי בנשיקה מתוקה, מתוקה.
עוד ליצן שלך יעמוד לפני כל הסיטואציות האלה ויצחק הרבה, הוא לא יפסיק לרגע.
ליצן אחר, גם שלך, ישב בצד ויסתכל על כל הליצנים עושים את מה שעושים, והוא פשוט יבהה בהם בריכוז כזה, קצת בהלם הייתה אומרת.
ליצנית שלי תקרא לליצן שלך שלא הפסיק לצחוק, ותדבר איתו. הם ידברו על הכל.
מה זה הכל? ״כל מה שרציתי לדעת ולא העזתי לשאול״ זאת הסיסמה של הליצנית שלי. של כל הליצנים בעצם.
אני אצטרך ללכת. כי אני מאחרת לטניס, והליצנים שלי יאספו את עצמם אליי ויעלמו כאילו לא היו.
ואז נגיד שלום יפה אחד לשניה, וכל אחד ימשיך בדרכו.
בלילה, לפני שאת אירדם יגשו אליי כל הליצנים שלי שפגשו את הליצנים שלך באותו יום.
והם יספרו לי מה שקרה והליצנית תספר לי כל מה שהליצן שלך אמר לה.
ואני אלך לישון עם חיוך ענק על הפרצוף. מבלי לזכור שהליצנים הם רק ליצנים ותפקידם הוא לגרום לי לחייך, לא?
גם כשהשיחה שלהם לא באמת התרחשה,היא הייתה רק בתוך הראש לי..
מקווה שתהנו (:
״היי״ אני אגיד ואצחק, ״היי״ אתה תגיד ותצחק גם כן.
ואז אני או אתה נשאל מה אני או אתה עושים כאן. וגם נענה.
אני או אתה (תלוי מי סיים לדבר בשאלה הקודמת) נגיד ״וואי כמה זמן לא ראיתי אותך!״ ונצחק ביחד.
אתה תגיד שהשיער שלי ארך, ואני אגיד שגבהתה מאוד ושוב נצחק, לא כי נאמר משהו מצחיק, אלא בגלל המבוכה.
אחרי זה יהיה שקט קצר ומביך. כי לא יהיה לנו בדיוק מה לומר ואנחנו עדיין נהייה מעורפלים מהעובדה שנתקלנו אחד בשני.
נתחיל לדבר על הדברים הבנאליים על בית ספר או על הצופים.
עד שיהיה לנו תרוץ מכובד לסיים את השיחה המשעממת הזאת שהיה לה כל כך הרבה פוטינציאל להיות קצת שונה, קצת.
ואז נגיד יפה שלום אחד לשניה וכל אחד ימשיך בדרכו.
אבל בלי ששמנו לב מתחת לשיחה המהממת שלנו התנהלה שיחה אחרת, קצת שונה.
כשהתחלנו לדבר, ממש ברגע שאני אמרתי ראשונה ״היי״ יצא ממני ליצן קטן שלא הבחנתי בו, אפילו שניים, לא ממש בטוחה כמה.
וגם ממך. הם היו שם בלי שנשים לב.
הליצן שלך בכה. וגם הליצן שלי. אבל לא מעצב, אלא בגלל מבוכה.
ליצן אחר שלי קילל את אחד הליצנים שלך, קילל אותו ממש עד העצם.
אבל הליצן אחר שלך, בא והשתיק את הליצן המקלל שלי בנשיקה מתוקה, מתוקה.
עוד ליצן שלך יעמוד לפני כל הסיטואציות האלה ויצחק הרבה, הוא לא יפסיק לרגע.
ליצן אחר, גם שלך, ישב בצד ויסתכל על כל הליצנים עושים את מה שעושים, והוא פשוט יבהה בהם בריכוז כזה, קצת בהלם הייתה אומרת.
ליצנית שלי תקרא לליצן שלך שלא הפסיק לצחוק, ותדבר איתו. הם ידברו על הכל.
מה זה הכל? ״כל מה שרציתי לדעת ולא העזתי לשאול״ זאת הסיסמה של הליצנית שלי. של כל הליצנים בעצם.
אני אצטרך ללכת. כי אני מאחרת לטניס, והליצנים שלי יאספו את עצמם אליי ויעלמו כאילו לא היו.
ואז נגיד שלום יפה אחד לשניה, וכל אחד ימשיך בדרכו.
בלילה, לפני שאת אירדם יגשו אליי כל הליצנים שלי שפגשו את הליצנים שלך באותו יום.
והם יספרו לי מה שקרה והליצנית תספר לי כל מה שהליצן שלך אמר לה.
ואני אלך לישון עם חיוך ענק על הפרצוף. מבלי לזכור שהליצנים הם רק ליצנים ותפקידם הוא לגרום לי לחייך, לא?
גם כשהשיחה שלהם לא באמת התרחשה,היא הייתה רק בתוך הראש לי..