נכתב בהשראת ילדה קטנה בת חמש ששאלה אותי איך נוצרים כוכבים :P
וכן, הסיפור *אמור* להיות ילדותי!
--
הסתכלתי על השמיים מפתח החלון שליד המיטה שלי, בקושי מגיע לקצה שלו. אני אמור לישון עכשיו.
אבל ברגע שאמא שלי כיבתה את האור וסגרה את הדלת פקחתי עיניים וגררתי כיסא לעבר החלון.
ככה זה בכל פעם. אני עומד על הכיסא ומסתכל על הכוכבים עד שאני מרגיש עייף והולך לישון.
החברים שלי אוהבים מכוניות מרוץ, או דינוזאורים וכמה אפילו את הסדרה המוזרה ההיא עם הספוג הצהוב.
אני, בניגוד אליהם, אוהב את הכוכבים. ולא אכפת לי שאני שונה מהם, או שכמה מהם צוחקים עליי לפעמים.
הכוכבים שווים את זה.
דלת החדר נפתחה בחריקה, ואני קפצתי בבהלה.
ואז נשפתי בהקלה. זאת לא אמא שלי... זאת הבת של השכנים בת ה-13, הגדולה ממני בשבע שנים.
היא נמצאת הרבה בדירה שלנו, כי היא חברה טובה של אחותי הגדולה.
"אתה לא אמור לישון?" שאלה אותי בחיוך,
משכתי בכתפיי. "אני לא עייף."
היא סגרה את הדלת בשקט וצעדה לעברי. היא התכופפה לצידי כך שהייתה בערך בגובהי והסתכלה גם היא לעבר השמיים.
"אתה אוהב את הכוכבים?" שאלה בלי להסתכל עליי.
הנהנתי.
"גם אני." חייכה, "אבל היום כבר כמעט ואין." מלמלה באנחה. "חבל."
הנהנתי שוב, בלי ממש לדעת מה להגיד על זה.
"אתה יודע איך נוצרים כוכבים?" שאל הוהפנתה את ראשה לעברי.
"לא." אמרתי, "איך?"
היא התיישבה בישיבה מזרחית על הרצפה.
"לפני מלא מלא מלא מלא זמן, היה רק ירח. לא כוכבים, רק ירח. וחושך. זהו.
הירח תמיד הרגיש מאוד בודד במשך כל לילה ולילה, עד שיום אחד," היא עצרה והסתכלה עליי, "הוא הצטנן."
"הצטנן?" שאלתי בתמיהה,
"הצטנן." אישרה. "הוא פשוט לא הפסיק להתעטש! הוא התעטש במשך עשרה ימים רצוף. ובכל פעם שהתעטש- יצאו ממנו אלפי כוכבים."
"זה אומר שאם הירח יצטנן שוב- שוב יהיו הרבה כוכבים?" שאלתי בעיניים גדולות.
היא הנהנה.
"מתי הוא יהיה מצונן?"
"בחורף. עכשיו אביב." ענתה לי בחיוך, ונעמדה. "אני צריכה ללכת עכשיו. תנסה לישון, בסדר?"
הנהנתי ועליתי על המיטה שלי.
כשדלת החדר נסגרה מאחוריה, מיהרתי לקום שוב ולהסתכל על שמיים, לראות אם הירח יתעטש.
וכן, הסיפור *אמור* להיות ילדותי!
--
הסתכלתי על השמיים מפתח החלון שליד המיטה שלי, בקושי מגיע לקצה שלו. אני אמור לישון עכשיו.
אבל ברגע שאמא שלי כיבתה את האור וסגרה את הדלת פקחתי עיניים וגררתי כיסא לעבר החלון.
ככה זה בכל פעם. אני עומד על הכיסא ומסתכל על הכוכבים עד שאני מרגיש עייף והולך לישון.
החברים שלי אוהבים מכוניות מרוץ, או דינוזאורים וכמה אפילו את הסדרה המוזרה ההיא עם הספוג הצהוב.
אני, בניגוד אליהם, אוהב את הכוכבים. ולא אכפת לי שאני שונה מהם, או שכמה מהם צוחקים עליי לפעמים.
הכוכבים שווים את זה.
דלת החדר נפתחה בחריקה, ואני קפצתי בבהלה.
ואז נשפתי בהקלה. זאת לא אמא שלי... זאת הבת של השכנים בת ה-13, הגדולה ממני בשבע שנים.
היא נמצאת הרבה בדירה שלנו, כי היא חברה טובה של אחותי הגדולה.
"אתה לא אמור לישון?" שאלה אותי בחיוך,
משכתי בכתפיי. "אני לא עייף."
היא סגרה את הדלת בשקט וצעדה לעברי. היא התכופפה לצידי כך שהייתה בערך בגובהי והסתכלה גם היא לעבר השמיים.
"אתה אוהב את הכוכבים?" שאלה בלי להסתכל עליי.
הנהנתי.
"גם אני." חייכה, "אבל היום כבר כמעט ואין." מלמלה באנחה. "חבל."
הנהנתי שוב, בלי ממש לדעת מה להגיד על זה.
"אתה יודע איך נוצרים כוכבים?" שאל הוהפנתה את ראשה לעברי.
"לא." אמרתי, "איך?"
היא התיישבה בישיבה מזרחית על הרצפה.
"לפני מלא מלא מלא מלא זמן, היה רק ירח. לא כוכבים, רק ירח. וחושך. זהו.
הירח תמיד הרגיש מאוד בודד במשך כל לילה ולילה, עד שיום אחד," היא עצרה והסתכלה עליי, "הוא הצטנן."
"הצטנן?" שאלתי בתמיהה,
"הצטנן." אישרה. "הוא פשוט לא הפסיק להתעטש! הוא התעטש במשך עשרה ימים רצוף. ובכל פעם שהתעטש- יצאו ממנו אלפי כוכבים."
"זה אומר שאם הירח יצטנן שוב- שוב יהיו הרבה כוכבים?" שאלתי בעיניים גדולות.
היא הנהנה.
"מתי הוא יהיה מצונן?"
"בחורף. עכשיו אביב." ענתה לי בחיוך, ונעמדה. "אני צריכה ללכת עכשיו. תנסה לישון, בסדר?"
הנהנתי ועליתי על המיטה שלי.
כשדלת החדר נסגרה מאחוריה, מיהרתי לקום שוב ולהסתכל על שמיים, לראות אם הירח יתעטש.