בדיוק כשמצאתי תנוחה נוחה נשמע קול עמום מבעד לחדר הקירור. מישהו כנראה פתח את דלת החנות. "דניאל?" לחשתי, למרות שידעתי שזו לא היא, וגם אם כן לא תוכל לשמוע אותי מבעד לדלת המחסן העבה. לרגע חשבתי לגרור את עצמי ולנסות להשמיע קול, אך ידעתי שלא אחזיק מעמד. בקושי הצלחתי לשמוע, או לחשוב, ובטח שלא לזוז. ההבנה שאלו רגעי האחרונים כירסמה אותי מפנים והקול העמום התחזק.
"סליחה?" הקול הנמוך אמר "מישהו?"
ואני היחידה בחנות, סגורה מאחורה, מדממת טיפות של ספק קרח ספק דם. ומה הטעם בכל זה? העליבות הזאת וחוסר המשמעות בחיים שלי? כל זה רק כדי להיות עוד איזו מודעה קטנה בעיתון שזרים ירפרפו עליה ללא תשומת לב בחיפושם אחר מדור הספורט? אני אבודה גם ככה, תמיד הייתי, מהרגע שנולדתי ועד הרגע הקרוב הזה, בעוד דקה, או שתיים בו אמות.
לפחות זו דרך יפה ללכת,ככה, מוקפת בפרחים. "יש כאן סופי? הלו? " זיהיתי לפתע את שמי מבין המהומי הקול הנמוך. את הקול לא זיהיתי, אבל מספיק היה בזה שהוא הכיר אותי בכדי לעורר אותי מתרדמת היאוש הזו. במאמצים אחרונים שלחתי יד אל דלי פח בו ורדים לבנים, והפלתי אותו, בתקווה שהרעש ימשוך את בעל הקול המסתורי לכאן. וזה הצליח מעבר לששיערתי, כי מיד שמעתי התעסקויות עם הדלת. בפיזור דעת הבטתי אל ערימת הורדים הלבנים שהקיפה אותי, ותהיתי למה הם מוכתמים באדום.
ידיים גדולות שיקשקו אותי, וקולות של פאניקה נכנסו לי לראש, ויצאו מהצד השני, כי כל מה שחשבתי עליו, הוא למה הורדים אדומים, "סופי! את שומעת אותי? זה איתן, מאתמול? מהבר? תסתכלי עלי? לא, לא! תשארי ערה! את שומעת אותי? סופי!!! תשארי איתי, תשארי איתי!" לא הקשבתי למילים, אבל הוא נשמע מודאג "הלו? כן, אני צריך אמבולנס, דחוף, ג'ורג' פינת לסינג, מה המצב? היא מדממת! מה זה חשוב מה המצב! תשלחו אמבולנס! אני.. אני חושב שדקרו אותה.. אני לא בטוח.. הפוך כאן לגמרי, אולי שוד? מאיפ האני אדע?! היא הייתה סגורה במקפיא מאחורה! לא, היא לא מגיבה. כן, כן, אני מבין. טוב, תודה, סופי? סופי את איתי? תתעוררי, אל תמותי.. בבקשה, רק עוד קצת, רק עוד קצת תחזיקי והם באים..." אבל אני לא שמעתי, המילים שלו לא חדרו דרך עננת המחשבות האיטית שלי, רק גלים של דאגה, רעד וצרידות הגיעו מהקול שלו והפרו את השלווה המנומנמת שלי. זה הרגיז אותי, למה הוא הורס לי? כל כך נעים לי כאן וככה, באיטיות מייגעת שלחתי יד לפה שלו שהפסיק את דבריו בהתפלאות שכזו לנוכחה. נגעתי בשפתיים שלו, שהיו רכות ומחוספסות בשילוב די מוזר. "ששש...." לחשתי לו, ולפני שהוא הספיק לענות שקעתי לחלום עמוק של ורדים אדומים.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
