האקדח היה טעון בכיסי.
היא ישבה מולי בבית הקפה הסגור וחייכה.
רק חייכה, ללא מילים.
לפתע היא תפסה בידי ולחשה באוזני "בוא איתי. נצא מכאן."
למה היא מתכוונת?
כשהיינו בחוץ והאור האיר את פניה שמעתי את קולה מדבר על השמש,
על העצים והשמים.
ותנועותיה עדינות ופניה שמחות.
אחזתי בכוח באקדח שבכיסי, מוכן לשליפה.
נתתי לה דקה נוספת.
ובאותה דקה היא דיברה על החיים, ובדיוק ריחף פרפר שדגדג את ידה.
גורם לה לצחוק ברוך.
שלפתי את האקדח, ידי על ההדק.
היא לא בכתה, או עטתה ארשת מפוחדת.
רק הניחה את ידה על פיה העגול.
לא ידעתי מה לעשות.
היא פשוט עמדה מולי בשקט מחריד. רק עיניה מביעות אכזבה.
והן לא נעוצות בקנה האקדח אם כי בעיניי שלי.
"וויתרת" קולה נשבר. עיניה קשות ודמעה נופלת מעיניה.
היא הפסיקה להביט בי.
האקדח נשמט. הלטתי את ראשי בין כפות ידיי.
הרגשתי אותה קרובה אליי. ידיה מלטפות את פניי ושערותיי. מרגיעות אותי.
"בוא איתי."
לאן, רציתי לשאול.
אך ברגע שאצבעותינו השתלבו ידעתי שאני בטוח.
ידעתי שאני לא רוצה לוותר.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
