אז אני יושבת כאן, על יד השולחן, וכותבת. יש לי הכל, עט, נייר ואזניות. אני במצב רוח הנכון.
אבל אני לא בטוחה איפה להתחיל.
מה זה יהיה הפעם? שיר, או סיפור, או שאולי סתם קטע? או שאולי זה לא המצב רוח הנכון אחרי הכל. אולי לא יצא היום כלום.
נמאס לי מכל זה. נמאס לי מהעובדה שאדם יכול לשוב ולומר דבר מה פעם אחר פעם, ולצפות שזה יעבור בשתיקה. לצפות שאחייך או אחזיר תשובה שנונה. בכל פעם מחדש. אני צופה בעצמי מהצד, ורוצה לצרוח. מה אני עושה לא נכון? מה רע? גם קבוצת החברים הטובים, שלכאורה תמיד יתמכו בי ויעמדו לצידי, מפנה לעיתים את הגב, ומיד אחר כך מחייכת. וכולם עוברים את אותו הדבר. כל אחד מהם כבר חש את אותה התחושה. אני בטוחה בזה. אך הם אפילו לא מהססים.
אז אני יושבת כאן, על יד השולחן, וכותבת. יש לי הכל. עט, נייר ואזניות. יש לי אפילו התחלה.
ואני יודעת בוודאות מה אני מנסה לומר.
זה לא מצחיק. כל כך לא מצחיק! אני לא חלק מהקבוצה הגדולה. אני לא רוצה להיות. בעיקר בגלל זה. אך זה ממשיך. לא עוזב אותך. זה קורה לכולם, בכל מקום. אתה לא יכול לומר מילה מבלי לעורר מהומה, אך הם מסוגלים לכוון אלף חיצים ולגחך כאשר הם מנגבים את הדם מהאצבעות. אותי זה לא מצחיק.
ולמה? אני הרי הילדה ההיא, לא? לא נעלבת, לא בוכה. פשוט תוקפת בחזרה או מתאמצת לצחוק. איני מושלמת, אך אני לא זקוקה לתזכורת. אתם יודעים שלא.
אתם חווים את זה שוב ושוב, אך לא מסוגלים להבחין מתי אתם גורמים לכך בעצמכם. אך העובדה שאינכם מרגישים זאת או שאני איני מראה זאת לא אומרת שזה לא קורה. זה קרה. אתם הייתם שם, אך המבט שלכם חלף על פני לרגע והמשיך הלאה.
אני רוצה לפעמים לבכות. לעורר מהומה. זו הרי הדרך היחידה למשוך את תשומת הלב שלכם. אני כמעט רוצה שירחמו עלי. שינחמו אותי. אך העיניים שלי נותרות יבשות, ואיני יכולה לעשות דבר פרט לנסיונות ולרמזים.
אתם מבחינים בי כאדם. דמות נוספת. אינכם מכירים בי כאנושית.
אך אין הדבר אומר שאיני כזו.
אני כאן. איני מצפה להתנצלות על עשרות העלבונות שספגתי בשקט במהלך השנים. אך בפעם הזו, בפעם הבאה, כשתשכחו מהקטע הזה ושוב לא תבחינו בי, דעו רק שהייתי רוצה לשמוע מילה אחת. אני לא חושבת שאתם זוכרים, במהלך החיים, פשוט להביט לאדם בעיניים.
רק רציתי לשמוע סליחה.
ומילה אחרונה, במיוחד בשבילך. את שם. לפעמים, כאשר את אומרת דבר מה וממהרת להתגונן, מצפה להערה העוקצנית שתבוא, אינך מבחינה אם היא אכן מגיעה או לא. את פשוט זוכרת את הרגע, ולפעמים נדמה כאילו אמרתי דברים שאלא אמרתי, או שאני מנסה להתאים את עצמי לציפיותייך. אך אין זו אני.
חשבת פעם על האפשרות בה כל זה... הוא את?
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
