הוא הסתכל על הספה בייאוש. שאריות ניר קרוע היו מפוזרות בחוסר סדר על השטיח. ריח כבד של חומרי ניקוי ישנים עלה מהרצפה ששכב עליה.
"אפס, אתה פשוט אפס". הוא אמר לעצמו.
אור החנוכייה שריצד בהתלהבות על אדן החלון האיר את פניו המלוחות בדמעות.
"צבוע. גיבור אתה קורא לעצמך. עם גיבורים כאלו.."
מחשבה פראית עלתה לראשו, לשבור את החנוכייה עם השמן.
הפלאפון השחוק משימוש רטט בכעס על הרצפה, כמין תגובה למחשבותיו.
בבית שכן נשמעו קולות שמחה ונגינה במנגינת "על הניסים"
"שעשית לאבותינו בימים ההם בזמן הזה" הוא חשב במרירות.
הלוואי. תמיד הוא קיווה לנס. רק נס יוציא אותו מכאן.
**
"בימי מתתיהו... כשעמדה מלכות יוון הרשעה להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך"
השפתיים מלמלו ביובש. בין כה אלוקים לא ישמע אליו. רשע שכמותו.
"ואתה ברחמיך הרבים עמדת להם בעת צרתם, רבת את ריבם, דנת את דינם"
מתפללים הסתכלו בתמיהה על פניו שהיו מוכתמות בדמעות.
הוא התנודד בפראות, כאילו מקווה שבתנועות מהירות תפילתו תתקבל יותר.
"עושה שלום במרומיו.." הוא סיים את תפילתו וניגב את פניו עם טישו משומש.
הלוואי.
**
הבית היה אפל ושקט. כבר כמה ימים שהוא מתגורר כאן לבדו. נראה שאיש כבר לא יהיה מוכן לגור איתו.
בתנועה מיומנת הוא מזג שמן לתוך הכוסיות הקטנות של החנוכייה.
משהו הסיט את מבטו. הוא הרים את עיניו וסקר את הסביבה.
"לא, רק לא שוב. לא ליד נרות חנוכה. לא שוב"
הוא אגרף את ידו והתחיל להילחם, בעצמו.
"ברוך... אשר קדשנו במצוותיו.. להדליק של נר חנוכה"
איש לא היה כדי לענות אמן. במאמץ עילאי הוא המשיך
"ברוך.. שעשה ניסים לאבותינו---"
"אתה לא מסוגל, אין לך סיכוי. אתה אפס, בפעם האלף. אתה פשוט אפס"
הוא התעלם.
"בימים ההם, בזמן הזה"
ביד רועדת, הוא הדליק את החנוכיה, נר אחרי נר.
הכוסיות הבהיקו באפילה הכבדה,
ומספר טלפון לא מזוהה הופיע על מסך הפלאפון הזועם.
אבל לו זה כבר לא היה אכפת.
חיוך רחב נמתח על שפתיו היבשות.
הוא גיבור, אחרי הכל.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
