התחתנו כבר,
הולדנו ילדים
אומרים שהאהבה אף פעם לא מאוחר
בסיפור שלנו, טועים.
הייתי נערה
מאוהבת בך עד מעל הראש
הייתי גם טיפשה
שצפיתי בך מאחורי עץ הבראש
יש לי עכשיו את בעלי
אבל לעיתים
הוא רק כדי להשיח את דעתי
מאותם הימים...
אתה היית כמו קוץ
שלא הצלחתי לעקור
וחיוכיך הוציאו אותי מהבוץ
כששקעתי עמוק בתוך הבור
לפתע, נערה חדשה הגיעה לכפר
שערה זהוב, עיניה כחולות כשמים
לא חסר בה דבר
כולם נשבו בקסמיה, ואתה כפליים.
אני זוכרת איך בכיתי,
ליבי נשבר
כי אתה לא ידעתי שצפיתי
אז כל אחד הלך
ושקע בעולמו, קצת מעודד
כל אחד צרח או ברח
ואני אבדתי אותך לעד
הייה שלום...
שיר זה מוקדש לספר 'שושנים'. ספר סוחט דמעות, גם של הגבריים ביותר. ספר חלומי, והיחיד שבכיתי עליו אפילו יותר משבכיתי בטיטאניק! ספר על אהבה נכבזת, שגרועה יותר מכל ספר אחר. אז הייתי חייבת לכתוב משהו בשיעור גיאוגרפיה, עם המורה האיומה!!!
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה