הקדמה.
הסיפור שתקראו עוד מעט הוא סיפור על אהבה, אהבתי פעם נערה והיא לא אהבה אותי, והמשכתי לאהוב אותה עד ש...
שנים עברו, חציתי נהרות סוערים, טפסתי על פסגות הרים מושלגים, עברתי מדבריות ויערות, שערי האפיר, פני התכסו בקמטים, אבל את האהבה ההיא לא שכחתי.
ויום אחד החלטתי לכתוב על מה שקרה אז כשהייתי נער, לפני שהכל יישכח.
אינני בקי באמנות הכתיבה ולכן כתבתי רק את האמת.
כך בדיוק קרו הדברים מילה אחר מילה.
יש אומרים שהכוונה חשובה מהמעשה, והם וודאי צודקים.
ויש אומרים שהמעשה חשוב מהכוונה וגם הם וודאי צודקים.
ויש אומרים שלא ייתכן שגם הכוונה חשובה מהמעשה וגם המעשה חשוב מהכוונה וכנראה שגם הם צודקים.
כל שנשאר לי לאמר הוא, שהתכוונתי לכתוב סיפור פשוט על אהבה, כתוב שחור על גבי לבן, כי ככה אני אוהב סיפורים- פשוט, ישר ולעניין,
ואם לא הצלחתי בכך קוראים יקרים, עמכם הסליחה.
פרק ראשון: ד. והמילים האבודות.
הסיפור שלנו מתחיל בד. הגיבור של סיפורנו.
ד. הוא ילד רגיל. זאת אומרת, יש לו שיער חום ארוך ולא מסורק, שתי אוזניים בכל צד של הראש, ולידן שתי עיניים ירוקות קצת פראיות, אחת בכל צד. בין העיניים יש לו אף, ומתחתיו פה עבה, ובתוכו חיוך קצת נבוך.
ד. לומד בבית ספר, הוא שונא את בית ספר.
טוב זה טבעי, מי לא שונא את בית הספר?
הוא יושב בשורה האחרונה של הכיתה ולא מקשיב למורה שמקשקש ברקע משהו על מלחמה עתיקה, מידי פעם הוא מתלחש עם חבר או מצייר מפלצות ומורים במחברת היחידה שיש לו בתיק.
למורים לא אכפת, העיקר שלא יפריע.
פעם הוא עוד היה שואל אותם שאלות, עכשיו הוא לא שואל כלום. הוא הבין מזמן שאין להם שום תשובות עבורו.
לאף אחד אין תשובות עבורו.
לפעמים נדמה לו, שזה לא הוא שיושב שם בשיעור, אלא מישהו אחר, שמחקה אותו, אבל זה לא הוא באמת.
הוא היה יוצא מהכיתה בטריקת דלת, לא אכפת לו מהמבחנים שלהם, מהציונים שלהם, מכל המשחק המטופש הזה.
הוא שונא אותם, את כולם. שונא! שונא! שונא!
הוא לא בורח מבית ספר רק בגלל עירית.
עירית היא הילדה החכמה שיושבת בשורה הראשונה ותמיד עושה שיעורי בית, לומדת למבחנים ומקשיבה. כל המורים אוהבים אותה.
יש לה שער אדמדם וארוך שלפעמים היא קולעת בצמה ועיניים סגולות ושקטות.
היא הנערה הכי יפה בעולם.
אני אוהב אותה, אומר לעצמו ד. אני אוהב אותה, אני אוהב אותה.
הוא חושב עליה כל הזמן, בכל מקום שהוא מסתכל הוא רואה רק אותה.
היא בשבילו הכל, האדמה, הים והשמיים, אבל אין לו אדמה ולא ים ולא שמש, רק חושך ועצב ורעד קל ברגליים.
מחר הוא יגיד לה שהוא אוהב אותה והיא היא תגיד לו שגם היא אוהבת אותו והיא תשאל אותו למה הוא חיכה כל כך הרבה זמן, ואז הוא ינשק אותה והציפורים והפרפרים ישירו לו "בסמה מוצ'ו"
אבל המילים נעלמות כשהוא לידה, הוא פשוט שותק שוב ושוב ושוב, פעם אחת הוא הצליח לשאול אותה, מה שלומך והיא אמרה בסדר.
זה שמח וזה עצוב, זה מתוק וזה מר, זה עולה כל כך גבוה ויורד כל כך נמוך.
לאן לברוח?
הוא נוסע עם האופניים סביב הבית שלה אבל אף פעם לא דופק על הדלת, הוא שולח זר פרחים אבל לא כותב מי שלח אותו. הוא מצלצל אליה וברגע שהוא שומע את הקול שלה הוא תמיד מנתק.
עירית מתעלמת ממנו, היא לא מחזירה לו מבט.
זה כואב, זה שורף הכל, אפילו עלה ירוק אחד לא נשאר.
ד. רוצה לבכות.
רוצה לכתוב שיר.
רוצה למות.
בסוף הוא כותב שיר.
אולי אם אני אראה לה את השיר, היא תאהב אותי, הוא חושב.
הוא לא מראה לה אף שיר.
הוא מחביא אותם במגרה האחרונה של השולחן ונועל אותה הכי חזק שאפשר.
אסור שמישהו יראה.
הוא קורא אותם לעצמו שוב ושוב ושוב.
הם עצובים, מיואשים, עלובים ממש כמוהו.
ד.מרגיש בודד לגמרי ביקום.
יש את השמש, הכוכבים ואותו.
ההורים שלו? לפעמים נדמה לו שהם הגיעו מכוכב אחר.
המורים שלו? הוא שונא את כולם.
החברים שלו? גם להם הוא מפחד לספר את האמת.
הוא אבוד.
הוא רוצה לטבוע בנהר, הוא רוצה לצייר פצעים על הגוף הלבן, הוא רוצה לטבול במיטה של וורדים.
הוא רוצה לשכח את כל מי שהוא.
הסיפור שלנו מתחיל באחר הצהריים רגיל לגמרי, שמש בהירה וחמימה החלה לשקוע ועננים לבנים, וורודים כמו צמר גפן מתוק צפו בקצה השמיים.
ד. שכב על המיטה בחדר שלו והביט בכתמים על התקרה.
לא בא לו כלום, אפילו לקרוא לא בא לו.
הוא יצא מהבית, עלה על האופנים הכחולות שלו והתחיל לנסוע בלי שום כוונה מיוחדת ואיכשהו הוא מצא את עצמו מתגלגל בכיוון הבית של עירית. למרות שהוא כבר החליט מליון פעם לפחות שהוא יפסיק לנסוע לשם.
עירית גרה בקצה השני של היישוב, נסיעה של חצי שעה, הכל בירידה ורוח נעימה וקלילה מלטפת את הפנים.
הדרך חזרה, ד.כבר ידע, תהיה אחרת לגמרי. הוא יהיה עייף, מזיע ועצוב.
הוא עבר את הכיכר והגיע להצטלבות. הוא יכול לנסוע בדרך הרגילה או לנסות את הקיצור שהוא שאמור להוביל אותו דרך הפרדס, ישר לרחוב של עירית.
ננסה פעם דרך אחרת, אמר לעצמו ד. ופנה אל תוך הפרדס.
פרחים לבנים נחו על האדמה. דבורים זמזמו בחריצות וריח מתוק של פריחה ופרי הדר רקוב מילא את האוויר.
אחרי עשר דקות ד. מצא את עצמו מחוץ לפרדס, ברחוב לא מוכר, ובכל זאת הוא החליט להמשיך לנסוע, אחרי חמש דקות כבר לא היה שמץ של מושג איפה הוא.
הוא נאנח, סובב את האופניים ונסע חזרה לפרדס, אבל כנראה שהוא התבלבל באיזו פניה, כי הוא לא הצליח למצוא אותו.
אין ברירה, אני פשוט אמשיך ישר ובסוף אני אמצא איזה משהו מוכר, החליט ד. והמשיך לדווש לאורך דרך העפר הצרה, לא הייתה כאן מדרכה ובקושי עברו מכוניות. לצד הכביש עמדו בתים קטנים, ישנים וצהובים עם גגות רעפים אדמדמים ותריסי עץ מוגפים.
ד. ראה זקן משקה את הגינה שלו בצינור ירוק, אבל הוא התבייש לשאול אותו איפה הוא נמצא.
הבתים הלכו והתמעטו עד שנעלמו כמעט לגמרי, דרך העפר הפכה לשביל חולי וצר.
שיחים בודדים קוצניים ונמוכים הציצו עליו מבין גבעות חול צהובות.
החול היה עמוק וד. היה חייב לרדת מהאופניים וללכת.
וככה הוא הלך, לגמרי לבד בנוף הענקי שהיה ריק כמעט לגמרי.
מתחתיו היה רק חול ומעליו היו רק שמים, אפילו הדרך נעלמה.
מולו עמדה גבעת חול.
אם אני אעלה למעלה, אני אוכל לדעת איפה אני אמצא, חשב לעצמו ד.
ואם אתם רוצים לדעת מה קרה אחר כך, אין לכם ברירה, אלא להמשיך לפרק הבא.
הסיפור שתקראו עוד מעט הוא סיפור על אהבה, אהבתי פעם נערה והיא לא אהבה אותי, והמשכתי לאהוב אותה עד ש...
שנים עברו, חציתי נהרות סוערים, טפסתי על פסגות הרים מושלגים, עברתי מדבריות ויערות, שערי האפיר, פני התכסו בקמטים, אבל את האהבה ההיא לא שכחתי.
ויום אחד החלטתי לכתוב על מה שקרה אז כשהייתי נער, לפני שהכל יישכח.
אינני בקי באמנות הכתיבה ולכן כתבתי רק את האמת.
כך בדיוק קרו הדברים מילה אחר מילה.
יש אומרים שהכוונה חשובה מהמעשה, והם וודאי צודקים.
ויש אומרים שהמעשה חשוב מהכוונה וגם הם וודאי צודקים.
ויש אומרים שלא ייתכן שגם הכוונה חשובה מהמעשה וגם המעשה חשוב מהכוונה וכנראה שגם הם צודקים.
כל שנשאר לי לאמר הוא, שהתכוונתי לכתוב סיפור פשוט על אהבה, כתוב שחור על גבי לבן, כי ככה אני אוהב סיפורים- פשוט, ישר ולעניין,
ואם לא הצלחתי בכך קוראים יקרים, עמכם הסליחה.
פרק ראשון: ד. והמילים האבודות.
הסיפור שלנו מתחיל בד. הגיבור של סיפורנו.
ד. הוא ילד רגיל. זאת אומרת, יש לו שיער חום ארוך ולא מסורק, שתי אוזניים בכל צד של הראש, ולידן שתי עיניים ירוקות קצת פראיות, אחת בכל צד. בין העיניים יש לו אף, ומתחתיו פה עבה, ובתוכו חיוך קצת נבוך.
ד. לומד בבית ספר, הוא שונא את בית ספר.
טוב זה טבעי, מי לא שונא את בית הספר?
הוא יושב בשורה האחרונה של הכיתה ולא מקשיב למורה שמקשקש ברקע משהו על מלחמה עתיקה, מידי פעם הוא מתלחש עם חבר או מצייר מפלצות ומורים במחברת היחידה שיש לו בתיק.
למורים לא אכפת, העיקר שלא יפריע.
פעם הוא עוד היה שואל אותם שאלות, עכשיו הוא לא שואל כלום. הוא הבין מזמן שאין להם שום תשובות עבורו.
לאף אחד אין תשובות עבורו.
לפעמים נדמה לו, שזה לא הוא שיושב שם בשיעור, אלא מישהו אחר, שמחקה אותו, אבל זה לא הוא באמת.
הוא היה יוצא מהכיתה בטריקת דלת, לא אכפת לו מהמבחנים שלהם, מהציונים שלהם, מכל המשחק המטופש הזה.
הוא שונא אותם, את כולם. שונא! שונא! שונא!
הוא לא בורח מבית ספר רק בגלל עירית.
עירית היא הילדה החכמה שיושבת בשורה הראשונה ותמיד עושה שיעורי בית, לומדת למבחנים ומקשיבה. כל המורים אוהבים אותה.
יש לה שער אדמדם וארוך שלפעמים היא קולעת בצמה ועיניים סגולות ושקטות.
היא הנערה הכי יפה בעולם.
אני אוהב אותה, אומר לעצמו ד. אני אוהב אותה, אני אוהב אותה.
הוא חושב עליה כל הזמן, בכל מקום שהוא מסתכל הוא רואה רק אותה.
היא בשבילו הכל, האדמה, הים והשמיים, אבל אין לו אדמה ולא ים ולא שמש, רק חושך ועצב ורעד קל ברגליים.
מחר הוא יגיד לה שהוא אוהב אותה והיא היא תגיד לו שגם היא אוהבת אותו והיא תשאל אותו למה הוא חיכה כל כך הרבה זמן, ואז הוא ינשק אותה והציפורים והפרפרים ישירו לו "בסמה מוצ'ו"
אבל המילים נעלמות כשהוא לידה, הוא פשוט שותק שוב ושוב ושוב, פעם אחת הוא הצליח לשאול אותה, מה שלומך והיא אמרה בסדר.
זה שמח וזה עצוב, זה מתוק וזה מר, זה עולה כל כך גבוה ויורד כל כך נמוך.
לאן לברוח?
הוא נוסע עם האופניים סביב הבית שלה אבל אף פעם לא דופק על הדלת, הוא שולח זר פרחים אבל לא כותב מי שלח אותו. הוא מצלצל אליה וברגע שהוא שומע את הקול שלה הוא תמיד מנתק.
עירית מתעלמת ממנו, היא לא מחזירה לו מבט.
זה כואב, זה שורף הכל, אפילו עלה ירוק אחד לא נשאר.
ד. רוצה לבכות.
רוצה לכתוב שיר.
רוצה למות.
בסוף הוא כותב שיר.
אולי אם אני אראה לה את השיר, היא תאהב אותי, הוא חושב.
הוא לא מראה לה אף שיר.
הוא מחביא אותם במגרה האחרונה של השולחן ונועל אותה הכי חזק שאפשר.
אסור שמישהו יראה.
הוא קורא אותם לעצמו שוב ושוב ושוב.
הם עצובים, מיואשים, עלובים ממש כמוהו.
ד.מרגיש בודד לגמרי ביקום.
יש את השמש, הכוכבים ואותו.
ההורים שלו? לפעמים נדמה לו שהם הגיעו מכוכב אחר.
המורים שלו? הוא שונא את כולם.
החברים שלו? גם להם הוא מפחד לספר את האמת.
הוא אבוד.
הוא רוצה לטבוע בנהר, הוא רוצה לצייר פצעים על הגוף הלבן, הוא רוצה לטבול במיטה של וורדים.
הוא רוצה לשכח את כל מי שהוא.
הסיפור שלנו מתחיל באחר הצהריים רגיל לגמרי, שמש בהירה וחמימה החלה לשקוע ועננים לבנים, וורודים כמו צמר גפן מתוק צפו בקצה השמיים.
ד. שכב על המיטה בחדר שלו והביט בכתמים על התקרה.
לא בא לו כלום, אפילו לקרוא לא בא לו.
הוא יצא מהבית, עלה על האופנים הכחולות שלו והתחיל לנסוע בלי שום כוונה מיוחדת ואיכשהו הוא מצא את עצמו מתגלגל בכיוון הבית של עירית. למרות שהוא כבר החליט מליון פעם לפחות שהוא יפסיק לנסוע לשם.
עירית גרה בקצה השני של היישוב, נסיעה של חצי שעה, הכל בירידה ורוח נעימה וקלילה מלטפת את הפנים.
הדרך חזרה, ד.כבר ידע, תהיה אחרת לגמרי. הוא יהיה עייף, מזיע ועצוב.
הוא עבר את הכיכר והגיע להצטלבות. הוא יכול לנסוע בדרך הרגילה או לנסות את הקיצור שהוא שאמור להוביל אותו דרך הפרדס, ישר לרחוב של עירית.
ננסה פעם דרך אחרת, אמר לעצמו ד. ופנה אל תוך הפרדס.
פרחים לבנים נחו על האדמה. דבורים זמזמו בחריצות וריח מתוק של פריחה ופרי הדר רקוב מילא את האוויר.
אחרי עשר דקות ד. מצא את עצמו מחוץ לפרדס, ברחוב לא מוכר, ובכל זאת הוא החליט להמשיך לנסוע, אחרי חמש דקות כבר לא היה שמץ של מושג איפה הוא.
הוא נאנח, סובב את האופניים ונסע חזרה לפרדס, אבל כנראה שהוא התבלבל באיזו פניה, כי הוא לא הצליח למצוא אותו.
אין ברירה, אני פשוט אמשיך ישר ובסוף אני אמצא איזה משהו מוכר, החליט ד. והמשיך לדווש לאורך דרך העפר הצרה, לא הייתה כאן מדרכה ובקושי עברו מכוניות. לצד הכביש עמדו בתים קטנים, ישנים וצהובים עם גגות רעפים אדמדמים ותריסי עץ מוגפים.
ד. ראה זקן משקה את הגינה שלו בצינור ירוק, אבל הוא התבייש לשאול אותו איפה הוא נמצא.
הבתים הלכו והתמעטו עד שנעלמו כמעט לגמרי, דרך העפר הפכה לשביל חולי וצר.
שיחים בודדים קוצניים ונמוכים הציצו עליו מבין גבעות חול צהובות.
החול היה עמוק וד. היה חייב לרדת מהאופניים וללכת.
וככה הוא הלך, לגמרי לבד בנוף הענקי שהיה ריק כמעט לגמרי.
מתחתיו היה רק חול ומעליו היו רק שמים, אפילו הדרך נעלמה.
מולו עמדה גבעת חול.
אם אני אעלה למעלה, אני אוכל לדעת איפה אני אמצא, חשב לעצמו ד.
ואם אתם רוצים לדעת מה קרה אחר כך, אין לכם ברירה, אלא להמשיך לפרק הבא.