אני יוצאת מההוסטל וממהרת לאוטו. שתיים עשרה שיחות שלא נענו, ועוד שלושים ושתיים הודעות מחכות לי בטלפון הנייד. שלוש שעות הייתי במרתף של ההוסטל ולא היתה קליטה. אני סורקת במהירות את ההודעות תוך כדי כניסה למכונית. בחוסר תשומת לב אופייני אני סוגרת את הדלת על כף רגלי השמאלית. אוף. למה דווקא היום באתי עם הסנדלים. פלסטר. היה לי פלסטר באיזשהו מקום. אני מרימה את התיק מהמושב שלידי ופותחת את הרוכסן. הטלפון נפל. אני מתכופפת ומוצאת אותו מפורק – הבטריה מנותקת וכרטיס הסים בחוץ. אני מרכיבה במהירות ומגלה שכל רישומי השיחות נמחקו. טוב, ממילא יחפשו אותי שוב. מבט בשעון. רבע לארבע. עוד כמה דקות הדלת תפתח בסערה והדר תיכנס הביתה, הילקוט הכבד שלה נגרר מאחוריה. הבטחתי לה שאני אהיה בארבע.
"אמא אמא את כאן?" היא תצעק ואני שוב לא אהיה. הפרצוף הזוהר שלה יכבה ברגע ושוב יתקבע עליו עיקול הפה השמור רק לי.
אני מוכרחה להגיע בזמן. בארבע ועשרים כבר מחכה ל המטופל הראשון. הדר אמרה שיש לה מה להגיד לי. שזה חשוב.
רמזור אדום. המכונית שלי מצפצפת. כנראה שהראש שלי צנח רק לשניה. סוף סוף ירוק. אני מאיצה למאה בשלוש שניות, כאילו אני נוהגת במכונית מירוץ ולא ביונדאי משפחתית. הטלפון מצלצל. שיצלצל. אני מציצה רק לראות מי זה. חווה. מה היא עוללה הפעם. אני משתיקה. איתי רצה שאני אקנה משהו בדרך הביתה, אני רק לא מצליחה להיזכר מה. צליל של הודעה. "איפה את?" שואלת הדר בנייד שלי. "עוד שתי דקות בבית" אני מסמסת. "חסר לך שלא!" עונה הנייד שלי בתוכחה. שני רמזורים כתומים כהים וגלגל שמאל שמשתפשף על אי תנועה ואני בבית.
אני מחנה במהירות, מתעלמת מזה שהאוטו רחוק מהמדרכה, ועוד באלכסון.
"אני בבית," אני צועקת ויורדת לקליניקה. יחזקאל מחכה לי ליד הדלת. הוא הקדים.
"עוד רבע שעה אני איתך."
"אז את כן בבית?" הדר פותחת את הדלת מבלי לדפוק קודם. הפנים שלה מעוננות.
"משהו דחוף?"
"יש לי אסיפת הורים היום! בטח שכחת!"
"אכפת לך שאבא יבוא לאסיפת הורים?"
"ידעתי. את תמיד שוכחת!"
"מצטערת מתוקה, אני כוננית. אני מוכרחה לעבור דרך המיון."
"תמיד יש משהו. לא אכפת לי. ממילא כשאת באה את רק עושה בושות."
"למה?"
"בפעם האחרונה שבאת לבשת חליפה צהובה! מי לובש צהוב לאסיפת הורים?! לובשים שחור, כחול. צבע נורמלי. רק אמא שלי מוכחה לעשות כניסה כזו שכולם ישימו לב. וגם אחרת! ויעל חיכתה רק לך!"
אני נזכרת ביחזקאל היושב כפוף בכורסא וכוסס את ציפורניו.
"נדבר אחר כך?"
היא שותקת, יוצאת וסוגרת את הדלת אחריה. אד האכזבה שלה תלוי ועומד באויר החדר.
דפיקה בדלת. "הדרי, אחר כך, טוב!"
ראש מתולתל נתחב ברווח שבין הדלת למשקוף.
"חווה, לא זכור לי שקבענו!"
"לא, אבל אני ממש מוכרחה לראות אותך. עכשיו."
"טוב, נו, עוד ארבעים וחמש דקות," אני מתרצה. זה יהיה מהיר יותר מאשר להתווכח.
"צריכה לדבר איתך עכשיו! עכשיו! עכשיו!"
"אי אפשר עכשיו" אני מתחילה, ואז שמה לב שחוה נסערת מאוד, שהחצאית שלה פרומה והרוכסן פתוח.
"מה קרה?"
"איבדתי את הטלפון. גנבו לי את הכסף."
"תכנסי. עוד שניה אני איתך."
אני קמה מהכסא ויוצאת לחדר ההמתנה. "יחזקאל תצטרך לחכות, או שתלך ותחזור עוד חמישים דקות?"
הוא מביט בי פגוע, ממולל את שולי חולצתו. עוד אחד שאיכזבתי היום.
מבלי לומר דבר הוא יוצא.
"אמא שלי מנסה לרצוח אותי!" חווה צועקת מהכורסה. אני שוב אצטרך להתקשר לאמא שלה שתבוא לקחת אותה. שוב היא דילגה על התרופות. אולי צריך להעלות לה את המינון של הסרוקוול.
אני מוכרחה לקחת משהו לפני שאשמע אותה. רק להקהות, כדי שאוכל לצלוח את המשך היום.
"אני לא מבין איך דווקא פסיכיאטרית כמוך מצליחה לעשות כל כך הרבה טעויות עם הבת שלה" איתי יגיד בערב, כשנשב שפוכים על הספה החדשה בסלון, בעודו מזפזפ בשלט. אני אגרד בציפורן את הלכלוך שהצטבר על המסעד, ואחר כך אבדוק בחרטה אם לא שרטתי בטעות את העור העדין. הרבה שעות של קליניקה עלתה הספה הזו.
"את בטוחה שבחרת במקצוע הנכון?"הוא ימשיך כשאני אשתוק ולא אגיד לו שבתור ראש צוות שמצליח לנהל לא רע תשעה אנשים גם הוא לא מפגין יכולת מרשימה בבית, ושזו בכלל לא חוכמה לבוא הביתה אחרי 12 שעות עבודה ולהעיר הערות. אני גם לא אומר שפסיכיאטר הוא לא הוכחה לבריאות נפשית.
"זה מדהים איך נגמרות לך המילים בבית" הוא ימשיך את המונולוג שלו, "אולי את פשוט לא יכולה להסתדר עם אנשים נורמליים.
"תפסיק לחפור כל כך הרבה" הדר היתה אומרת אילו היתה ערה ושומעת את השיחה הזו, אבל היא תישן, או לפחות תעמיד פני ישנה.
אני מפשפשת במגירת התרופות שלי.
"תמיד יש לך תשובה בכדורים," איתי אומר, לעיתים בהומור אוהב, לעיתים בעוקצנות מושחזת היטב, האינטונציה שלו תלויה בסיטואציה, "מייצב לכל מצב רוח."
למרות חשדנותו הגלויה כלפי הכימיקלים שלי, איתי סידר עבורי את כל דוגמיות הרופא בקופסאות קטנות מלבניות, ועל כל קופסא רשם באותיות לטיניות גדולות את שמה. כמה חפיסות של רמוטיב התגלגלו באי סדר – הן לא מתאימות לקופסאות. איתי שונא שאני רושמת רמוטיב למטופלים. זה מחייב נוכחות תמידית של חפיסות שאינן לפי מידה, ותאריך התפוגה של התרופה הזו קצר. גם אני לא אוהבת במיוחד את התרופה שכן יעילותה מוטלת בספק. היא גבולית במקרי דכאון קלים ולא עוזרת כלל לחרדות. אבל מטופלים מבקשים אותה כי היא תרופה טבעית, ואני יכולה לרשום מרשמים מבלי לקחת את התרופה יחד איתם. רק לפני שבועיים נאלצתי לקחת רספרדל עם מטופל סרבן שטען שאני מרעילה אותו. למחרת קמתי בבוקר עם כפיון שרירים.
"השתגעת לגמרי" איתי אמר, "מה חשבת לעצמך? לקחת כזה סיכון! אולי גם תאשפזי את עצמך יחד איתם!"
ואני שתקתי וחיכיתי להמשך החבוט החביב עליו שאם יגיע פסיכיאטר חדש למחלקה הוא עוד עלול להוציא צו אישפוז גם בשבילי.
אני בולעת כמוסה של למיקטל ושוטפת את שרידיה בכוס מים.
רק אחרי שאני מתיישבת בכורסה אני מבחינה שחווה לא כאן.
"חווה?" אין תשובה. "חווה?"
הטלפון שלי מצרצר. הודעה. "את מגעילה!" מציין הטלפון את מה שיחזקאל לא העז לומר, "לא רוצה לראות אותך יותר אף פעם!"
"רק שתדעי שאני לא מדברת איתך!" נוזף בי הטלפון, הפעם מצדד בהדר.
אני יוצאת מהחדר. "חווה?"
"אני צריכה אצטון!"
הקול שלה מגיעה מכוון האמבטיה של הדר.
"מה פתאום אצטון?"
"מוכרחה להוריד את הלק! אני לא יכולה לצאת לרחוב ככה!"
"חווה, צאי משם מיד!" אני ממהרת לאמבטיה ומוצאת שהדלת נעולה.
"אצטון! צריכה אצטון!"
דלתות ארונות נטרקות בטפיחה קולנית.
אני נשענת על הידית בכל כוחי. נעול. איפה איתי לעזאזל.
"חווה, מה קורה?" אני מנסה לשמור על צלילות. רק שהדר לא תצא מהחדר שלה.
קול מים זורמים. מה היא עושה שם?! רק שלא תטביע את עצמה באמבטיה.
"בוא מייד!" אני מסמסת לאיתי, איפה הוא לכל הרוחות. שוב הוא לא מעלה בדעתו לשמוע.
"אמא, מה קורה פה? אבבבבבאאא!"
איתי מגיע, בועט בדלת. חווה עומדת ובוהה, רגליה מדשדשות בשלולית רטובה של קרם ידיים מהול במים. הוא מרים את חווה ומוציא אותה צורחת ובועטת, חצאיתה מופשלת וירכיה גלויות.
"את קונה לי לק חדש!" הדר מסננת, "ותרחיקי ממני את המשוגעים שלך!"
"אני לוקחת אותה למיון, נדבר על זה אחר כך."
*
לילה. אני דורכת בזהירות, חוששת להדליק את האור. אין זכר למהומה. איתי והדר ניקו הכל. אני נכנסת לאמבטיה. הכל שקט. רק סל הכביסה חסר.
אני הולכת למטבח, פותחת את הפריזר למזוג לי כוסית של וודקה.
על דלת המקרר מוצמד במגנט פתק חדש.
"המשוגעת שלך שפכה קרם ידיים לארגז הכביסה. זרקתי אותו. לא היתה שום דרך להיפטר מהריח."
אני מרוקנת את הכוס לגרון בתנועה חלקה ומהירה. עוד רגע הכל יראה הרבה יותר פשוט ומשכנע. תמהיל נכון של אלכוהול מטשטש, כימיה מבורכת, והשקט שבחוץ.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
