אני שוקעת לאיטי, לתוך המצעים הרכים. עוצמים את עיני, מניחים עליי פרחים, מנשקים את עיניי, את מצחי.
המיטה המלבנית בעלת הקירות הגבוהים עשויה עץ אדמדם ועבה. והגג נסגר בקול נקישה.
המשי מתחת לגופי הדומם מלטף אותי ברכות, מזמין אותי להפוך איתו לכלום.
הפעם אין לי כנפיים, ואני עטופה לבן, ריק. קלעו את שערי לצמות, והניחו במיטתי גם מטבעות.
אולי הפעם זה לתמיד, ולא יבוא שוב הזוהר שהזמין אותי להיכנס מחדש לעולם.
אולי הפעם, בשינה מתוקה ונצחית, לא אזכור כלום, ואנשים שאהבתי יבואו לבקר, ודמעותיהם יזלגו על מצבת השיש, ופרחים, ועוד פרחים.
ואני ארדם, אחרי שכל הדמעות יפסיקו לרדת במפלים.
שלווה, ושקט, ואין יותר משחק גדול. אין יותר בובות לסרק, או שאיפות להגיע אליהן. רק ריקנות, שאפילו לא אוכל לדעת אותה.
הימים שיחלפו, והדקות שיעברות, והזמן שעדיין משאיר משמעות, והמרחב הצר, המלבני.
חלומות מנופצים, ושברי לבבות, וניירות שנזרקו לפח לאחר עבודה קשה יותר.
מישהו פותח מחדש את המיטה, אבל לא כדי להוציא אותי, רק להיפרד ממני פעם אחרונה. מניחים עליי וורדים, וציורים, דיוקנים.
והריח המחליא, המתוק אופף אותי, ונקישות רמות יותר נשמעות כאשר ממסמרים את הגג למיטתי.
ואולי בעצם אני לא רוצה לישון לנצח. אז אני מתפללת עם הכומר, ולוחשת לפרחים שכבר התחילו להתייבש שהאור יגיע.
והוא לא מגיע. ואני נהיית מבוגרת, ושערי מאפיר, פני מצטמקות, ואני לאט לאט הופכת לשק עצמות לבן. אני מתמזגת עם המשי מתחתי. והדמעות לא הפסיקו לזרום במפלים קטנים של מים מלוחים. והאור לא בא.
ונגמרות הדמעות, ואני נרדמת, תוך שאני מרגישה את הוורדים החדשים על מצבת השיש.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
