פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 1437 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 12 שנים ו-11 חודשים חטופים דוידי
החטופים.
זה היה סיור רגיל, לא משהו מיוחד, הוא עשה כבר כאלה חמש מאות לפחות, בטח יותר. נכון, זה היה על הגדר ומעבר לגדר היה האויב ויריות ואולי גם מוות שאסור בכלל לחשוב עליו, אבל בשלושת החודשים האחרונים הגזרה הייתה שקטה , אז הוא לא באמת דאג.
לפני הסיור, יואב עשה את התדרוך הרגיל ואמר שיש התרעה. הם כל הזמן אומרים שיש התרעה, מכסים את התחת השמן שלהם הוא חשב ושפשפף את העיניים. יואב בדק את הציוד ואת הנשקים אחד אחד, הוא היה קפדן, לפעמים אפילו קצת עצבן עם השטויות שלו.
היה חשוך לגמרי, הירח האיר בקושי בין העננים המסורבלים. הש.ג. פתח להם את השער, גם הוא נראה עייף ומיואש, היו לו עוד שנתיים לשחרור.
יואב עלה על הגיפ הראשון והתחיל לנסוע. הוא קפץ ועלה מאחורה על הג'יפ השני והצטופף עם מוקי וארי שנרדמו שניה אחרי שהג'יפ התחיל לנסוע. מקדימה ישבו הנהג- שקראו לו נגאוקר ובטח היה לו גם שם פרטי אבל אף אחד לא ידע מהו, נגאוקר היה הודי קטן ושתקן שגר במושב ליד רמלה, עוד חצי שנה הוא משתחרר, בעצם עוד שבעה חודשים, כי היה לו דפוק על עריקות. לידו ישב הסמל התורן שהיה חדש והוא לא זכר איך קראו לו שביב או שביד או משהו כזה.
עוד ארבעה חודשים הוא יקבל את הסמל שלו, ואז גם הוא יוכל לשבת קדימה. הוא הציץ בשעון, השעה הייתה שלוש ורבע, הם היו אמורים לצאת בשלוש, אבל הם אף פעם לא יצאו בזמן.
היה חשוך ושקט כרגיל וכולם היו עם המחסניות ב "הכנס", הוא פחד שמישהו יפלוט עליו כדור בטעות והוא יהיה נכה. הוא לא פחד למות, אבל הוא פחד להיות משותק, שהוא יאבד את השליטה ברגליים ובידיים שלו ויישאר ככה כל החיים.
בכיתה י' הם הלכו לבית לווינשטיין להלחם בתאונות הדרכים ופגשו נכה שישב על כסא גלגלים עם מנוע, חבר שלו שאל אותו בלחש, אם הוא ירצה לעשות איתו פתיחות? זה לא הצחיק אותו. הנכה היה צעיר מאוד ורזה נורא. הוא סיפר שהוא עשה תאונת דרכים עם חבר שלו ששתה. החבר שלו נהרג והוא נשאר משותק מהצוואר ומטה. הנכה אמר שהוא מנסה עכשיו להשתקם אבל קשה לו ואחר כך הוא סיפר שוב פעם על התאונה וכמה שהוא מצטער על השטויות שהוא עשה ושעכשיו הוא לא יכול לעשות כלום עם הצער הזה, שום דבר.
לפעמים הוא דמיין את עצמו ככה, שוכב במיטה לא יכול לזוז, לא יכול לחבק, לא יכול לזיין. מין כזה ראש שתקוע בחלל, אפילו להתאבד הוא לא יוכל, הוא פשוט ישכב במיטה מלוכלכת ויחכה שהחיים שלו ייגמרו, אף אחד מהחברים שלו הרי לא יסכים להרוג אותו, כולם צדקנים כאלה. טוב זה לא ייקרה, עוד חודש הוא גומר את הקו ועוד שנה וחצי הוא ישתחרר ואז הוא ייסע לדרום אמריקה,למאצ'ו פיצ'ו. הוא לא רוצה לנסוע להודו כמו כולם.
חצי שעה הראשונה עברה בשקט, לפעמים הם היו מדברים ביניהם אפילו שהיה אסור, אבל הפעם הם היו עייפים מדי ופשוט חיכו שהסיור ייגמר. אחרי שעה הם הגיעו לדיונה הגדולה, משם מסתובבים וחוזרים לבסיס, הג'יפ של יואב היה שלושים מטר לפניהם, הוא פנה ימינה בסיבוב.
פיצוץ, הג'יפ של יואב עף באוויר ואחר כך התגלגל על החול, יריות מכל מקום, צרחות של כולם.
"לקפוץ!" צרח הסמל התורן שהוא עדיין לא ידע איך קוראים לו, אבל שניה אחרי זה פגע בו כדור ודם חם ניתז מהצוואר שלו וניתז על הפנים חלקלק ודביק.
זה כמו בסרטים, הוא חשב באימה, רק שזה אמיתי. הוא קפץ החוצה, ניסה לתפוס מחסה מאחורי סלע, אבל שניה אחר כך הוא הרגיש צריבה ברגל, ואז עוד אחת יותר חזקה בכתף ואז היה חושך. הוא חשב, אז ככה זה כשמתים.
ברגע שהוא התגייס, התחילו החלומות שחזרו על עצמם פחות או יותר, שני החיילים מגיעים מקצין העיר ומצלצלים בדלת, הם עומדים נבוכים במדים המגוהצים מדי שלהם ולא יודעים איך לספר לה, הם סתם עומדים מולה ושותקים. אבל היא מבינה עוד לפני שהם פותחים את הפה, והיא אומרת להם, אל תגידו כלום והם אומרים אנחנו מוכרחים והיא אומרת, אני כבר יודעת הכל ואז היא מתעוררת וצורחת.
היא הלכה לרופא ואמרה לו, שהיא לא ישנה טוב בגללו.
הרופא אמר, זה נורמלי לגמרי.
אני לא נרדמת, היא אמרה, היו לה עיגולים שחורים מתחת לעיניים, ויש לי חלומות, אתה יכול לרשום לי תרופה?
תפחיתי את הרעש באזור חדר השינה, תבדקי את המזרון ותעשי פעילות גופנית פעמיים בשבוע, ואם זה לא יעזור, תחזרי אלי עוד שבועיים, אמר הרופא, אני לא יכול לתת לך תרופות כרגע.
היא לא חזרה אליו. היא קנתה בסופר פארם פרחי באך, אבל זה לא עזר.
היא הייתה צריכה לבקש ממנו שלא יילך לקרבי. להגיד לו שהיא לא תעמוד בזה, אז תהיה בשק"ם, אז יצחקו עליך, לא אכפת לי, פעם אחת תעשה מה שאמא שלך מבקשת. זה בטח לא היה עוזר, הוא סתם היה צוחק עליה אומר שהיא סתם היסטרית, כלום לא ייקרה, אין לה מה לדאוג.
כשזה קרה, זה קרה אחרת לגמרי מהחלומות.
היא נשארה עד מאוחר למועצה הפדגוגית של כיתות י"א , הייתה הפסקה בין הישיבות והיא עמדה במסדרון ודברה בפלאפון עם הבת שלה. כשהיא ראתה אותם, היא חשבה שהם בוגרים שבאו לבקר. רק כשהם התחילו ללכת לכיוון שלה, היא הבינה שמשהו לא בסדר. הם שאלו אותה, אם היא אמא שלו? ואז היא הבינה הכל, אבל היא לא בכתה ולא צרחה, אולי מפני שזה היה בית ספר וכאן היא תמיד מקצועית ובשליטה. היא רק הרגישה שהכל קפוא מסביבה, שהכל נעצר, המורות האחרות, המנהלת, הכל עמד במקום ורק היא ושני החילים עדיין ממשיכים לדבר.
הם אמרו לה שהבן שלה נחטף ושחוץ מזה הם לא יודעים הרבה. הקול שלהם נשמע מעוות, קצת לא אנושי, כאילו הם היו איזה סוג של רובוטים שהתחפשו לחיילי צה"ל והיא הרגישה שהיא לא ממש מבינה מה הם אומרים, רק היה ברור לה, שהיא צריכה לחזור הביתה ומהר, ממש מהר.
היא נכנסה למועצה וחטפה את התיק מהכיסא. קרה משהו? שאלה המנהלת. לא, כלום. היא אמרה וברחה לפני שישאלו אותה עוד שאלות. החילים אמרו שהם ייקחו אותה הביתה, כי במצב שלה עדיף שהיא לא תיסע והיא אמרה, אני אישה מבוגרת, אני יכולה להיות אמא שלכם, אתם לא צריכים לדאוג לי. חוץ מזה היא רצה לשאול אותם, מה זה "המצב הזה." שהיא נמצאת בו, אבל היא התאפקה כי היא ידעה שהיא צריכה להרגיע אותם ואת עצמה, היא הרגישה שהיא מאבדת את האחיזה במציאות שהכל הופך להיות שקוף והיא לא יכולה לנסוע ככה לשום מקום.
הם אמרו שהם ייסעו אחריה ואמרו שכדאי שתודיע למי שצריך, כי עוד מעט זה יהיה ברדיו ובטלוויזיה ושהיא צריכה להתכונן לזה. לא היה לה מושג איך היא אמורה להתכונן לזה, היא אפילו לא הייתה בטוח מה זה ה "זה" שהיא צריכה להתכונן אליו. היא רצה לאוטו והתניעה מהר ולפני שהיא התחילה לנסוע, היא צלצלה לבעלה, הוא לא ענה, היא השאירה לו הודעה ואמרה שהוא חייב לבוא הביתה עכשיו, משהו קרה.
הוא התעורר במערה חשוכה, היה חם ומחניק, הוא היה ערום חוץ מהתחתונים הירוקים שלו. ארבעה גברים מזוקנים במדי צה"ל תפסו אותו מהידים והרגלים ונשאו אותו קדימה.
הוא התנער, הצליח לשמוט את עצמו מהידיים החלקלקות שאחזו בו. וניסה לרוץ אחורה, אבל הוא נפל, הם גררו אותו מהרגליים, הוא ניסה להאחז בקרקע וצרח. הם היכו אותו בראש, ברגליים, בכל מקום שהם יכלו, הם דחקו, דחפו, תפסו אותו בשיער וגררו אותו קדימה, למרות שהוא המשיך לצרוח.
הארבעה פחדו, הם ידעו שאם יתפסו אותם עכשיו הם ימותו, הם לא רצו למות.
בסופו של דבר הוא נכנע, לא היה לו כח להלחם, הגוף שלו בגד בו, כמו כל השאר. תוך עשרים דקות הם היו מחוץ למנהרה, בצד השני של הגבול אל מול השמש הבוערת.
שני רכבים חיכו להם , הוא איבד את ההכרה, הם גררו אותו פנימה ונסעו בדהרה אל העיר.
הצבא ניסה למצוא את החטוף.
מטוסים ללא טייס זמזמו באוויר הם צילמו כל רחוב וכל סמטה, הטלפונים צלצלו בבתים והבטיחו מליון דולר למי שיביא ידיעה על החייל החטוף, הצבא גייס מרגלים שיחפשו את החטוף, כולם שאלו שאלות, אבל התשובה הייתה מוסתרת עמוק, רחוק, בחושך .
הצבא ידע להילחם באויב ולהשמיד אותו, הוא לא ידע איך למצוא חטוף יחיד שמסתתר בתוך עיר ענקית במרתף קטן שאף אחד לא יוצא ממנו.
הצבא החליט להעניש את תושבי העיר.
בתים הופצצו, מהאוויר מהים או מהקרקע. מנהיגי החוטפים מתו וגם שכניהם בניהם וסתם אנשים חפים מפשע שהיו במקרה באזור.
הטלפון והחשמל נותקו הרחובות היו חשוכים.
אנשים הפסיקו לעבוד, בעיר לא הייתה עבודה ומחוץ לעיר אי אפשר היה לצאת.
הצבא מנע אספקה של מזון, תרופות, דלק וגז לבישול אל העיר.
המוני חולים הצטופפו בבתי חולים אליהם לא הגיעו תרופות, עשרות גברים, נשים וילדים מתו עקב מחסור בציוד רפואי.
לעיר הגיעו רק קמח, אורז, חיטה ואבקת חלב, סוכר קפה קמח מלח וסבוון נעלמו כמעט לגמרי או הפכו יקרים מדי עבור רוב האנשים.
תושבי העיר קיללו בליבם את החוטפים ואת הצבא ואת החטוף וקיוו שכל זה ייגמר.
מתי שהוא הרי הכל נגמר.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-11 חודשים מצמרר Dawn
-
לפני 12 שנים ו-11 חודשים הודעה שמחה ללא כותרת שיווה
אוף.... כל כך ריאלי ורלוונטי ומפחיד ומעורר מחשבה.
אם להתייחס לכתיבה, מנגן על הרגשות. סיימתי לקרוא עם כאב בטן.
זה מעכשיו בהשראת המצב או שהיה לך מפעם?
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-11 חודשים כתבתי מזמן ובלי קשר ולמערי הרב גם עם לא מעט קשר למה שקורה עכשיו דוידי (ל"ת)
-
לפני 12 שנים ו-11 חודשים כן, אתה צודק שיווה
כמעט שאין מצב שאין קשר למה שקורה עכשיו בארץ הזו.
זה תמיד קורה העכשיו הזה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
-
לפני 12 שנים ו-11 חודשים עצוב וקרוב. (מדי).. yaelhar (ל"ת)
-
לפני 12 שנים ו-11 חודשים תודה רבה לכל המבקרות דוידי
החטוף פקח את העיניים, הוא היה במרתף קטנטן, על כסא עץ קטן ושבור, הרגליים שלו היו קשורות, לידו עמדו שלושה אנשים, לשנים מהם היו רובים ביד, השלישי היה כנראה חובש או רופא, היה לו ביד תיק אדום של עזרה ראשונה.
החכים בדק את החטוף, הגב שלו היה אדום מכוויות, היו לו פצעי רסיסים ביד שמאל, הפצעים היו שטחיים, הפצע העמוק היה ביד שמאל.
החובש והשומרים דברו אחד עם השני, החטוף לא הבין מילה.
החובש אמר לו, "תזיז את היד, באתי לפדוק אותך, יש לך בצע ביד."
החטוף אמר, "כואב לי, יש לך כדור?"
"אחר כך."אמר החובש, "עכשיו אני שוטף בצע."
החובש שפך מים על היד, זה צרב.
החובש אמר משהו לשומרים, הם תפסו אותו חזק.
"זה יכאב, אין הרדמה." אמר לו החובש.
החובש הוציא מהתיק שלו מחט וחוט, הוא טבל את המחט באלכוהול, ריח האלכוהול התערבב עם הזעה של כולם.
המחט חדרה את העור, הוא צרח וניסה לשחרר את היד, החובש צעק משהו לא מובן, הם החזיקו אותו חזק, הוא לא היה יכול לזוז, היה מחניק, כל פעם שהמחט חדרה את העור, הכל הפך אדום מסביב, הוא צרח.
"תצעק זה טוב." טפח החכים על הכתף שלו החטוף, "עוד שניה נגמר."
החכים הוציא כדור, הוא פחד שמנסים להרעיל אותו ולא רצה לבלוע. הם תפסו לו את האף ומשכו את הראש אחורה, אז הוא בלע, הוא נרדם חצי דקה אחר כך.
ראש הממשלה היה בן שישים ושלוש והיו לו שלושה ילדים ושני נכדים. הוא היה נשוי, אישתו הייתה ציירת די מפורסמת, טוב היא הייתה נשואה לראש הממשלה. ראש הממשלה אהב כדורגל, אבל בזמן האחרון הוא היה עסוק בלהיות ראש ממשלה ולא היה לו זמן לכדורגל.
כולם אמרו על ראש הממשלה שהוא נראה צעיר מגילו, אבל הוא לא האמין לאף אחד, רק לאישתו שאמרה לו שהוא נראה כרגיל, רק שהוא הפך להיות קצת דאגן מאז שהוא ראש ממשלה. אוכל תמיד הרגיע אותו, ובזמן האחרון הוא אכל יותר מדי. אני צריך לשמור על המשקל הוא חשב, אני לא צריך לאכול יותר פיסטוקים.
ראש השב"כ היה בן חמישים ושבע היו לו שתי בנות בתיכון. הוא התגייס לסיירת צנחנים, חתם קבע וסיים בתור סגן מפקד סיירת, משם לקחו אותו לשב"כ.
בהתחלה היה לו קשה, בצבא הכל ברור, יש טובים יש רעים ואין שום דבר באמצע. בשב"כ זה ההפך, כל בן אדם הוא ההפך ממה שהוא באמת. צריך תמיד לחשוב על מה שהשני חושב, רק שהיום לא היה לו חשק לחשוב על מה השני יחשוב, לכולם יש ימים כאלה, אפילו לראש השב"כ.
השעה הייתה שמונה בערב וכל מי שיכול היה ללכת מהלשכה כבר הלך, נשארו רק מנהלת הלשכה, שתי מזכירות והמאבטחים של שניהם.
ראש השב"כ חשב שהשיחה הזאת מיותרת, הוא גם לא אהב להפגש עם ראש הממשלה לבד, אבל למזכיר הצבאי נולדה נכדה, אז הם היו לבד בחדר, שלא היה מפואר במיוחד, אלא להפך קצת מבורדק ובכלל לא נראה כמו חדר של ראש ממשלה, אלא סתם כמו איזה משרד של סגן שר התחבורה , נגיד.
"אתה יכול להחליש קצת את המזגן?" שאל ראש השב"כ.
"אני לא יודע איפה השלט." אמר ראש הממשלה, "צריך לשאול בחוץ."
"לא צריך." אמר ראש השב"כ, "יהיה לי קר לא נורא. אז למה אנחנו נפגשים אדוני ראש הממשלה?"
"ממתי אתה קורא לי "אדוני ראש הממשלה" ?" שאל ראש הממשלה.
"היום זה נראה לי מתאים."
"בא נחזור לזאביק, בסדר?"
"איך שאתה רוצה אדוני ראש הממשלה."
"זה קטע כזה של דווקא?" התעניין ראש הממשלה
"זה לא דווקא, השיחה הזאת פשוט מיותרת, לדעתי. אני מצטער שאני כזה בוטה אדוני ראש הממשלה."
"ממתי אתה מצטער על זה שאתה בוטה?"
"אתה יודע שאני לא באמת מצטער." אמר ראש השב"כ.
"כן אני יודע..." אמר ראש הממשלה, "אז מה אנחנו אמורים לעשות עם הבחור?"
"אני לא יודע, לא עשית סקר?"
"עשינו כמה סקרים, אנחנו עושים כל שבוע סקר, אבל אתה יודע שיש דברים שאני לא מחליט לפי סקר."
לא שמתי לב לזה, חשב ראש השב"כ, אבל החליט לשמור את המחשבה הזאת לעצמו.
"תחליט מה שאתה רוצה, אתה ראש הממשלה."
"כן, שמתי לב לזה... אז תספר לי שוב פעם, מה הם רוצים?"
"מה שהם רצו עד עכשיו, שנשחרר את האנשים שלהם מהכלא." אמר ראש השב"כ קצת בעייפות.
"כמה אנחנו אמורים לשחרר?"
אתה יודע את המספר, חשב ראש השב"כ, למה סתם לשאול... "הם לא השתנו, אלף איש פחות או יותר, ואתה גם יודע מה ייקרה אם נשחרר אותם."
"אני לא יודע, אף אחד לא יודע."
"לא, אבל אנחנו יכולים לנחש. רובם הולכים לעשות מה שהם עשו כל החיים, זאת אומרת לתכנן מעשי רצח או לרצוח בעצמם, הם לא יודעים לעשות משהו אחר."
"יכול להיות שהם השתנו בכלא."
"כן, יכול להיות, שהם יתחילו ללמד מקרמה במתנ"ס בעזה, אבל זה לא סביר."
"אתה צודק, זה לא סביר." אמר ראש הממשלה, "אבל אולי הם זקנים מדי וכבר אין להם חשק לשלוח ילדים שיתפוצצו לנו באוטובוסים."
הם לא שולחים את הילדים שלהם, חשב ראש השב"כ, אז לא אכפת להם.
"ומה תגיד כשיהיה עוד פיגוע?"
"אתה תדאג שלא יהיה עוד פיגוע."
"אני לא יכול לדאוג לכזה דבר, אף אחד לא יכול."
בתוקף התפקיד שלו כראש הממשלה ולפני כן כשר הפנים, ראש הממשלה ראה הרבה פיגועים.
הייתה תקופה שכל שבוע התפוצץ אוטובוס והוא היה צריך לנסוע ולהסתכל על האנשים המתים שהחלקים שלהם היו מפוזרים בכל מקום ואנשים מזק"א היו אוספים אותם לשקיות ניילון. למזלו כשהוא הגיע רובם כבר היו מכוסים וזה היה יותר נסבל. הכי הוא שנא ששאלו אותו מהטלויזיה, מה התגובה שלו? איזו תגובה הם מצפים שתהיה לו לעזעזל?
"טוב אבל אתה יכול להוריד את המחיר מאלף ל.. משהו יותר הגיוני."
ראש השב"כ קימט את המצח, "זה לא עניין של הגיון זה עניין של סבלנות, אם נחכה עוד שנתיים שלוש, ארבע שנים אז יהיה לנו סכוי יותר טוב להוריד אותם, אני חושב... אבל עד אז, אתה לא תהיה ראש ממשלה."
"אתה חושב שאני לא אבחר עוד פעם?" שאל ראש הממשלה שנעלב, בשלב הזה הוא היה בטוח שהוא ייבחר עוד פעם.
ככה זה תמיד, העם בוחר במי שהוא לא מכיר וברגע שהעם מכיר אותו, הוא מחליט שחייבים להחליף אותו במישהו לא מוכר אחר. חשב לעצמו ראש השב"כ. מזל שהעם לא בוחר את ראש השב"כ חשב ראש השב"כ.
"ההיסטוריה מוכיחה שאין לזה הרבה סיכוי." הוא אמר בדיפלומטיות.
"נחיה ונראה." אמר ראש הממשלה בקוצר רוח והוציא עט מהמגירה בשולחן, "אתה זוכר כמה שחררנו בעסקה האחרונה?"
"על טננבאום ושתי גופות היינו צריכים לשחרר ארבע מאות חמישים מחבלים, בג'יבריל שחררנו 1150 מחבלים תמורת שלושה חיילים."
"זה שלוש מאות, ארבע מאות לראש, אני מוכן לשחרר שלוש מאות, אין לי בעיה."
ראש השב"כ שתק. "אתה לא חיב לשחרר אף אחד." הוא אמר, "אתה ראש הממשלה."
"אני נפגש עם המשפחה שלו בשבוע הבא."
"אני מבין."
"זאת פגישה שנקבעה מראש."
"אני מבין."
"אולי אתה רוצה להיפגש איתם במקומי במקום להגיד כל הזמן ""אני מבין"?"
"לא, תודה." אמר ראש השב"כ.
"הם יודעים שאני יכול לשחרר את הבן שלהם, אני רק צריך לשחרר אלף אסירים."
"אלף רוצחים," תיקן ראש השב"כ.
"זה לא מעניין את הביצים שלהם מי הם ומה הם, הם רוצים את הבן שלהם חזרה וזהו."
"באמת?" הרים ראש השב"כ גבה.
"והבטחתי שאני אעשה את כל המאמצים."
ראש השב"כ אמר, "הבטחת, אבל לא הבטחת שתקיים."
"מאוד מצחיק."
"סיפרו את זה על אשכול." התגונן ראש השב"כ.
"אתה רוצה לספר את זה למשפחה שלו?" שאל ראש הממשלה.
"אמרתי לך כבר שלא."
"טוב, אז גם אני לא."
"עם כל הכבוד זאת משפחה אחת ואתה ראש ממשלה של כולנו."
"כן, אבל יש עוד משפחות שהילדים שלהם משרתים בצבא. מה הן יחשבו עלי?"
"לא יודע מה הם יחשבו עליך וזה גם לא עניני, אבל מי ששולח את הילדים שלו לצבא צריך להתכונן להכי גרוע, זאת אומרת שהילד לא יחזור, ימות, ייקבר וזהו בזה זה ייגמר." אמר ראש השב"כ בכעס כי כבר נמאס לו, והוא רצה ללכת הביתה ולראות ספורט. "תתאר לעצמך שהוא היה מת כמו השנים האחרים? מה היה קורה אז? אני אגיד לך מה היה קורה, היינו שולחים מישהו ללוויה את השר לאיכות הסביבה או איזה שר בלי תיק, הוא היה נואם להם, על זה שהם איבדו את היקר מכל ושבמותו הוא ציווה לנו את החיים וכל הבולשיט הזה, הוא היה אוכל איתם בורקס, שותה מיץ ענבים ואחרי שעתיים לוחץ להם את היד ואומר, כמה הוא מצטער ושלא תדעו יותר צער וזהו, הם היו נשארים עם זה לבד. אתה בטוח יודע כמה הורים שכולים ביקרתי השנה... אז שגידו תודה ויפסיקו להפגין. להם לפחות יש להם סיכוי, לאחרים אין סיכוי."
בטוח שאם החטוף היה מת, זה היה חוסך לי המון בלגן, זאת הייתה מחשבה לא ראויה אבל ראש הממשלה לא יכול היה להמנע מלחשוב אותה.
"באמת עדיף סיכוי?" שאל ראש הממשלה.
"לא יודע, נראה לי שכן." אמר ראש השב"כ, "למרות שבטח קשה להם לישון בלילה."
"לדעתי הם לא ישנים בכלל."
"אולי פשוט תבטל את הפגישה." הציע ראש השב"כ.
"הייתי רוצה." אמר ראש הממשלה בעגמומיות "אבל זה לא ייראה טוב, אני חייב להפגש איתם, גם העיתונאים יהיו."
"אפשר לעצור את העיתונאים במעצר מנהלי ולהכריז על הלשכה שלך כשטח צבאי סגור."
"מצחיק מאוד." אמר ראש הממשלה בעגמומיות. "אתה יודע, תמיד חשבתי שכשאני אהיה ראש הממשלה, אני אעשה מה שאני רוצה ובזמן האחרון זה לא ממש ככה."
"אני תיכף מוציא טישו." אמר ראש השב"כ.
"אל תבכה ואל תבלבל את המח, רק תגיד, יש סיכוי שתמצא אותו?"
"גם אם נמצא, אנחנו לא נוכל להוציא אותו חי."
"אז מה אתה מציע לי להגיד להורים שלו?"
"תגיד להם את האמת." הציע ראש השב"כ.
"מה האמת?"
"שזאת החלטה מסובכת ומורכבת ושאתה עדיין מתיעץ עם כל הגורמים."
"בעיניהם זה הכי פשוט בעולם, צריך לשחרר את מי שהם רוצים ולהחזיר את הבן שלהם הביתה. לא אכפת להם שזה יחזק את החמאס ויחליש את אבו מאזן ויגביר את הסיכון לעוד חטיפה, הם רוצים את הבן שלהם ולא משנה מה המחיר, אם זה היה הבן שלי זה מה שהייתי חושב."
"אבל זה לא הבן שלך. אני גם מתאר לעצמי שאם היית בצד שלהם היית טרוריסט, מאלה שחוטפים לנו חיילים."
"אני לא יודע " אמר ראש הממשלה, "בטח הייתי משתתף במאבק. ואתה?"
"אני בטוח הייתי משתתף במאבק, אני אוהב מאבקים."
"אני מתאר לעצמי."
"אז מה לעשות?"
"אני לא יודע." אמר ראש השב"כ והוא לא שיקר, הפעם הוא באמת לא ידע.
היו ימים שהוא רצה להיות ראש הממשלה זה לא היה אחד מהם.
הוא שכב בחושך והחושך היה דבר מוחשי כמו שמיכה, הוא אף פעם לא התרגל אל החושך, החושך טשטש הכל, הוא לא ראה כלום ולא שמע כלום הוא רק מישש את הקירות, לפעמים הוא ליקק אותם, הם היו מחוספסים ומלוחים, אבל זה נתן לו הרגשה שהוא חי.
החושך היה סוג של מוות קטן, חידלון, שקט, בדידות. הוא לא ידע כמה זמן עבר, הזמן היה חסר משמעות כאן, השיער שלו התארך והזקן גדל ומידי פעם הם סיפרו אותו, אבל שום דבר אחר לא הזכיר לו את הזמן בתא הזה.
אף אחד לא עינה אותו גם לא הכאיבו לו כמעט, הם פשוט השתמשו בו, הם רצו שהוא יחיה, למען האמת הם גם רצו שהוא ישתחרר, כי אז גם הם ישתחררו.
התא היה העולם שלו, עשרה מטר מרובע, בלי חלונות, עם דלת פלדה גדולה, קבור מתחת לאדמה. וגם אם מישהו היה משאיר את הדלת פתוחה, הוא לא היה יודע לאיפה לברוח, הוא לא ידע ערבית, ולא הכיר שום רחוב, וכולם בחוץ שנאו אותו, אולי הם אפילו היו הורגים אותו, וחוץ מזה אף אחד לא השאיר לו את הדלת פתוחה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-11 חודשים ראשית, איפה יש פה מבקרות? מבקרות בפורום אתה מתכוון? שיווה
שנית, יש לך מכשיר ציתות במשרד ראש הממשלה?
זה כל כך מוחשי ומציאותי שלא קשה לי בכלל לדמיין שככה בדיוק זה היה.
שלישית למה לא בפוסט חדש בסיפור שכתבתי? כפרק 2 של חטופים?
ככה גם מי שלא קורא את כל השרשור לא יפספס את פרק ההמשך?
המשך!
:-)
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
-