תמיד אני כותב על הים.
או שאיני כותב עליו, אך מרגיש אותו.
גם כשאני שוכח עליו, הוא שם בתוכי.
הרגש הזה. הים. שבתוכי.
הזמן אחר, בים
אני נלחם בים
נכנס אל סערה, שוחה רחוק
ומפחד, קטן קטן
אל מול גלי הסערה
ומפחד, כי מרגיש אני בעוצמתי
מרגיש אני שלא מפחד אני לשחות עוד ועוד
עד שאהיה אחד עם הים, עד שאטבע בה כולי
גבול דק. להמשיך? עד הסוף?
גלי הענק משחקים בי כמו בשבב
מפחידים מזהירים. לוקחים אותי איתם, לאן שהם רוצים
ואני מפחד, וממשיך. מפחד מעצמי, מעוצמתי להמשיך.
למה אתה לא חוזר? למה כלכך חזק הים מושך אותך אליו?
כלכך יפה הים.
סוערת ופראית. רציתי להיות שלה.
על הגבול הדק. יש להחליט.
מביט חזרה לחוף השומם, החורפי, ורואה את דמותה של אימי, שהשארתיה בחוף, קטנה כנמלה, הולכת
לא. איני יכול לתת עצמי לים. טוב שהיתה אימי עמי. ראיתיה ונזכרתי בכל אהבתי, שעלי עוד לתת לאנשים, לא. איני יכול לתת הכל לים, עוד נתתי מעט מידי לכל השאר.
וחוזר. והים, הבין שאיני שלו יותר, ונלחמה הים להשארני, בזרם לקחה אותי אליה, בגלים נשברה עלי,
וקשה היה לי לחזור, מעט מאוד כוח נותר בי, כשנגעו רגליי סוף סוף שוב בחול, ונרגע ליבי שפחד שמא תאבד כל אהבתי לים. נרגע ליבי כשנגעו רגליי בחול.
יצאתי מן הים רחוק מאימי, בחוף אחר, כך משכה אותי הים. על החול חזרתי חזרה, לאימי.
ירד גשם, וכשחזרתי אל אימי, היא שמחה, על הגשם והים, והסערה. אולי דאגה שנעלמתי בים, אך לא אמרה דבר, רק שמחה שחזרתי אליה
לא דיברנו. הלכנו בגשם, חוזרים לרכב בשקט, בשלווה אל מול סערת הים. שיופיה היה בתוכנו.
יותר לא נלחמתי בים חזק כלכך. לא נכנסתי עמוק אל סערה.
לא רציתי יותר שהים תיקח אותי אליו,
כי רוצה אני לאהוב אדם. אדם שיש בו ים.
בים אמצא אהובתי
זהו החלום שחי בים שבי
כשאני לבד בים
מרגיש אני, שאיני לבד,
מרגיש שהיא פה איתי, סביבי ובתוכי, כמו הים.
גם כשאיני לבד, עדיין החלום הזה איתי
וגם כשאיני בים, החלום איתי.
חלום אהובתי.
היא כמו הים
אהובתי
שלווה וחזקה
סוערת ועמוקה
שמחה ובודדה,
וחולמת,
היא תיהיה כמוני, כשאני בים, והים בי
הרבה שנים אני חולם
בסבלנות
באהבה.
מלא באהבה לאהובתי שתבוא מהים
אהובתי היא ים
היא הים שבתוכי
ים אהבה.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
