תמיד הייתי בודד. (אומר המספר, עם חצי חיוך, חצי מירמור, לרגע הוא עוצר עם חצי החיוך הזה על פניו, כמו מהרהר במשפט שזה עתה יצא מפיו, כמו בוחן אותו, פותח ממנו את הזכרונות הקשורים בו, נזכר באמיתותו)
אבל, כשהייתי ילד לא שמתי לב לזה. היו לי חברים, בגן, בחצר, והילדה של החברים של ההורים שלי, שהייתה קצת יותר גדולה ממני, ונפגשתי איתה כשהם היו נפגשים, באירועים, בסופי שבוע. וכמובן – (אומר בחיוך, וכעת החיוך הזה שלם אמיתי ושמח) היו לי ההורים שלי. (ממשיך לחייך אחרי שהמילים ההורים שלי יצאו, ולא אומר שום דבר לרגע, רק מחייך, קצת נבוך, מבטו נע למטה לרגלי הקהל, יורד מקשר עין עמם)
אז לא היה זמן להבחין בבדידות.
וכך זה נותר גם כשעלינו ארצה.
לא הבחנתי בה זמן רב. רק מידי פעם, לרגע, כשהייתי מביט בילדה רצה ששיחקה איתנו כדורגל, או כשהבנות היו בהפסקות הגדולות, בקיץ, מושכות את קצה החולצה למעלה ומעבירות אותו דרך הפתח לצואר והופכות אותה לחולצת בטן מזרחית, ופתאום משהו היה משתנה בפנים, והבדידות הייתה קצת מתגלה וכואבת בלב, ומפריעה לנשום. אבל אחרי רגע הייתי שוכח.
בכיתה ה', הרגשתי אותה הרבה יותר, היא כבר לא נעלמה כלכך מהר.
הייתי בשיעור מלאכה, עשינו צמידים נדמה לי, יושבים סביב שולחנות גדולים מרובעים, ושוזרים חוטים, ורחלי ישבה בשולחן שלי, וחייכנו, ודיברנו, קצת, לא הרבה. אחר כך אמרתי לחבר שלי מושיק, שאני אוהב מישהי מהכיתה.
הוא רצה שאגיד לו מי היא, ואני נתתי לו שלושה ניחושים. הוא לא הצליח. אז בסוף אמרתי לו שאני אוהב את רחלי. התרגשתי כלכך, להיזכר בפנים שלה, בחיוך שלה שנתנה לי.
היא לא הייתה יותר יפה מהבנות האחרות, אבל היא חייכה אלי, וכשנזכרתי בפנים שלה, בחיוך שלה שנתנה לי, הייתה עולה הבדידות שבי, ומה שמעלה את הבדידות הוא יפה ומדהים, ואומרים שאוהבים אותו, כי באמת אוהבים אותו. כי באמת פניה הפכו נהדרים, נזכר בהם, ורואה את הבדידות שלי, את היופי שלה.
ועם הזמן נהייתי רגיש לה, לבדידות הזו.
מצפה לה, פוגש ומתמלא בה.
הבדידות שלי התעמקה עם הזמן.
ואולי בגללה, בגלל הצורך להרגיש אותה, בגלל האמת והזכות שבה, הניקיון שלה, מה שלא היה קשור בה, מה שלא עורר אותה – נמאס עלי, והתרחקתי מכל זה.
עזבתי את רוב חבריי והייתי לבדי, לגמריי לבדי.
עזבתי גם את חברה שלי, הראשונה שלי, הטהורה שלי, האוהבת, התמימה.
הייתי חייב ללכת, הייתי חייב להיות לבד, להבין, מה לא בסדר, מה חסר. לחפש, לא יודע מה...
חשבתי ללמוד גיטרה, באקדמיה למוסיקה בירושלים, פגשתי תלמידים ומורים, ולא מצאתי את שרציתי, הלכתי לעשות פסיכומטרי, ויצא טוב, יצא שכל הדלתות נפתחו, תלמד מה שבא לך. רק תבחר. ולא ידעתי מה, לא היה לי מושג, איני בטוח מדוע או למה, אבל עצרתי על הנדסת חומרים וכימיה בטכניון.
ושם, בסמסטר הראשון, מתרגש וכלכך תמים ומצחיק ומלא חלומות ואגו ורצון להראות לכולם כמה אני חכם ויוצא דופן, הלכתי להרצאות והשתתפתי בשיעורים בלהיטות של כיתה א'... ואחרי ההרצאות הייתי ממהר לספריה, נובר בספרי אומנות, אדריכלות מוסיקה לשונות תרבות המזרח, יפן, קורא ובולע הכל אל קירבי, ולא מספיק שום דבר, לא ללמוד כמו שצריך ולא לקרא. מעט מידי זמן, ימים קצרים מידי, ראש שהתעייף מהר מידי.
הייתי כלכך עייף ומותש בסוף היום, ויחד עם זאת ההתרגשות, האש בפנים – ללמוד, לקרא, להספיק לטעום מהכל, לא לפספס דבר, בערה לי בפנים ולא נתנה לישון, ובלילה הייתי הולך לאמפיתאטרון יושב על כיסא במרכז הבמה ומנגן בגיטרה, לבד לגמרי הייתי, והבדידות היתה שם איתי. כלכך חזקה! גם היא – בוערת בפנים, לא נותנת מנוח לא נותנת ללב להרגע, כלכך קצר רוח היה ליבי, כלכך משתוקק, וכל זה הפנתי אל תמר. שפגשתיה עוד בצבא, שהדהימה אותי בעיניה הרגועות, בפניה השלוות, בכל כולה הייתה בטוחה, יודעת, נראתה לי כמו מישהי שלא מסוגלת לטעות, ועם זאת שליבה עמוק עמוק, שנפשה יודעת כלכך הרבה...
היא הייתה אז בספרד בטיול אחרי השחרור. התכתבנו במייל, פעם ב...
כל פרט, כל זיכרון ממנה, חקקתי בתוכי, ראיתי שוב ושוב כמו אלבום תמונות אהוב, חי כל זיכרון מחדש בפרטי פרטים, כל שנייה, כל תמונה כל ניע של תמר בזכרוני, כל תחושה שהייתה בי, כל רגש שעבר בי. מדהים. לא ידעתי עד אז שאפשר להביט כך אל תוך זיכרונות, למצוא ולהחיות ולבחון כמו במיקרוסקופ של הנפש והרגש, להקפיא כל פריים, כל שנייה ולראות מה באמת קרה בה, בכזו שלמות לחיות הכל שוב, בצורה כזו מלאה, שלא אפשרית ברגע שזה קורה.
אבל הייתה לי יותר מידי בדידות. כי לפעמים רציתי להיות ביחד, כי לפעמים היתה בי כלכך הרבה בדידות בפנים שרציתי לחלוק אותה ביחד, שרציתי לתת ממנה לאחר, שרציתי שידעו כמה רגש יש לי בפנים, ורציתי לתת אותו למי שיצר אותו, לתמר חלומותיי, או ללילך שאיתה רקדתי בלהקת המחול... ולא יכולתי ולא ידעתי כיצד לבוא אליהם, כיצד להכנס אליהם, אל שאר הבודדים שסביבי, האנשים שסביבי (אומר ברגש, באהבה אליהם), שחלקם לא שמים לב כמה בודדים אנחנו.
את תמר דמיינתי לצידי, דמיינתי אותה לידי, כשהייתי הולך – היא הלכה איתי, רגועה, ואני רגוע איתה, מלא בה, בבדידות הזו, באושר הזה, וכשהייתי מנגן או מבשל הייתה איתי, וכשהייתי נרדם הייתה איתי, והייתי מדבר אליה, ולוחש לה. ולפעמים (משתהה לרגע), קולט כמה היא רחוקה, כמה שבאמת היא לא כאן, ומשתגע, איזה רעב היה עולה בי כלכך חזק – לגעת בה באמת, באמת! באמת לגעת בידה, (המספר תופס את ראשו בידיו, מעביר אותן על שיערו ואוחז בו בחוזקה) באמת ללכת לידה (אומר בכאב, בעיניים עצומות בחוזקה, סוגר לסתותיו בכוח, ברעב ומדבר את המילים דרך השפתיים, עם הלסתות הסגורות)
(הוא פורש לאט את ידיו לצדדים פרושות אצבעות , פרושות עד כמה שאפשר לצדדים
הוא מתחיל להניף את ידיו באויר, ולרקוד, הוא מתמלא שמחה, הוא מביט אל הצד, אל תמר שהוא רואה בעיני רוחו לצידו, מסתובב ומסתחרר, מדמה תנועת דאייה, ושר קולות הא, הי, גם חלשים ועדינים, וגם פרועים וחזקים ומלאי כאב, שירתו מתעצמת, בריקוד הוא ניגש לקיר חשוף וריק, נצמד אליו בכל גופו, בחזהו ובחלציו, וכמו מחבק אותו, מעביר עליו את ידיו, מצמיד אליו את שפתיו... עצב שולט בו עכשיו, ייאוש של חוסר ישא, כמיהה לפיתרון כאשר אין פיתרון.
זה נראה במבטו)
סוף הקטע.
המשך ????
יותר מידי! יותר מידי חיים, יותר מידי רעיונות, ורצונות, ותשוקות, ומחשבות!
יותר מידי לדף אחד קטן, יותר מידי מכדי לכתוב, אפילו להבין אי אפשר. רק להרגיש, רק להיות בתוך זה, בתוך הסערה הזאת. שמעיפה אותי, שמצמיחה לי כנפיים, ואז נגמרת ומרסקת אותי חזרה לחיים.
אין לי מה לספר. אין לי מה לומר או לתת. רק לתוכי אביט ואת שנפלא ממני אתאר, את שבתוכי אספר.
נכתב לפני 12 שנים ו-9 חודשים
תמיד אני כותב על הים.
או שאיני כותב עליו, אך מרגיש אותו.
גם כשאני שוכח עליו, הוא שם בתוכי.
הרגש הזה. הים. שבתוכי.
הזמן אחר, בים
אני נלחם בים
נכנס אל סערה, שוחה רחוק
ומפחד, קטן קטן
אל מול גלי הסערה
ומפחד, כי מרגיש אני בעוצמתי
מרגיש אני שלא מפחד אני לשחות עוד ועוד
עד שאהיה אחד עם הים, עד שאטבע בה כולי
גבול דק. להמשיך? עד הסוף?
גלי הענק משחקים בי כמו בשבב
מפחידים מזהירים. לוקחים אותי איתם, לאן שהם רוצים
ואני מפחד, וממשיך. מפחד מעצמי, מעוצמתי להמשיך.
למה אתה לא חוזר? למה כלכך חזק הים מושך אותך אליו?
כלכך יפה הים.
סוערת ופראית. רציתי להיות שלה.
על הגבול הדק. יש להחליט.
מביט חזרה לחוף השומם, החורפי, ורואה את דמותה של אימי, שהשארתיה בחוף, קטנה כנמלה, הולכת
לא. איני יכול לתת עצמי לים. טוב שהיתה אימי עמי. ראיתיה ונזכרתי בכל אהבתי, שעלי עוד לתת לאנשים, לא. איני יכול לתת הכל לים, עוד נתתי מעט מידי לכל השאר.
וחוזר. והים, הבין שאיני שלו יותר, ונלחמה הים להשארני, בזרם לקחה אותי אליה, בגלים נשברה עלי,
וקשה היה לי לחזור, מעט מאוד כוח נותר בי, כשנגעו רגליי סוף סוף שוב בחול, ונרגע ליבי שפחד שמא תאבד כל אהבתי לים. נרגע ליבי כשנגעו רגליי בחול.
יצאתי מן הים רחוק מאימי, בחוף אחר, כך משכה אותי הים. על החול חזרתי חזרה, לאימי.
ירד גשם, וכשחזרתי אל אימי, היא שמחה, על הגשם והים, והסערה. אולי דאגה שנעלמתי בים, אך לא אמרה דבר, רק שמחה שחזרתי אליה
לא דיברנו. הלכנו בגשם, חוזרים לרכב בשקט, בשלווה אל מול סערת הים. שיופיה היה בתוכנו.
יותר לא נלחמתי בים חזק כלכך. לא נכנסתי עמוק אל סערה.
לא רציתי יותר שהים תיקח אותי אליו,
כי רוצה אני לאהוב אדם. אדם שיש בו ים.
בים אמצא אהובתי
זהו החלום שחי בים שבי
כשאני לבד בים
מרגיש אני, שאיני לבד,
מרגיש שהיא פה איתי, סביבי ובתוכי, כמו הים.
גם כשאיני לבד, עדיין החלום הזה איתי
וגם כשאיני בים, החלום איתי.
חלום אהובתי.
היא כמו הים
אהובתי
שלווה וחזקה
סוערת ועמוקה
שמחה ובודדה,
וחולמת,
היא תיהיה כמוני, כשאני בים, והים בי
הרבה שנים אני חולם
בסבלנות
באהבה.
מלא באהבה לאהובתי שתבוא מהים
אהובתי היא ים
היא הים שבתוכי
ים אהבה.
נכתב לפני 12 שנים ו-9 חודשים
